• אדום הוא אחד מצבעי היסוד.
  • אדום אשר נוטה לעבר הכתום וחסר כל מרכיב כחול נקרא שני.
  •  אדום אשר חסר כל מרכיב צהוב, ונוטה לעבר הסגול נקרא ארגמן (על הארגמן תמצאו בהמשך). 
  • אדום עם גוון סגלגל נקרא "אדום יין", בורגונדי או בורדו.
  • דם מחומצן הוא אדום עקב נוכחות ההמוגלובין והחמצן. אור אדום הוא הראשון שנבלע על ידי מי ים, לכן דגים וחסרי חוליות ימיים שנראים אדומים, הם למעשה שחורים בסביבה הטבעית שלהם.

 הצבע האדום בטבע 

  • אדום הוא צבעו הטיפוסי של הדם עקב הברזל שבהמוגלובין.
  • הפסיכו אבולוציה של האדם התפתחה לקלוט אדום כצבע בולט מאוד לעין. בשונה מרוב מיני היונקים, קופי העולם הישן (הקופים צרי האף) ובהם האדם, מסוגלים להבחין בין ירוק לאדום משום שיש להם 3 סוגי מדוכים ברשתית העין (אדום, ירוק וכחול) לעומת 2 בלבד אצל יונקים אחרים כמו הקופים רחבי האף של דרום אמריקה והקיפופים. יש המייחסים התפתחות זו לצורך במציאת פירות בגווני אדום על רקע חופת עלים ירוקה, או לצורך באבחנה בין עלים צעירים אכילים בגוון אדמדם לעומת עלים בוגרים ירוקים ודלי ערך תזונתי.
  • הסבר אלטרנטיבי לראיית הצבע מתמקד לא בחיפוש מזון אלא יכולת אבחנה חברתית כמניע האבולוציוני לאבחנת צבעים משוכללת להתמקדות באדום דווקא. ניתן למסור ולהפיק אינפורמציה על מצב רוחו ומצב בריאותו של אדם או בעל חיים מצבע עורו אם עור קירח משיער גלוי לעין. גון העור נקבע לא מעט על ידי לחץ הדם הקובע כמה המוגלובין יהיה בנימי העור ומצב החמצון של הדם. הדם בהיר יותר ככל שיותר המוגלובין קשור לחמצן. בעלי חיים שלהם רק שני סוגים של תאים רגישים לצבע יוכלו להבחין רק במימד אחד של שינוי גוון. קופים שלהם ראיית צבע מלאה נוטים להשאיר אזורים קרחים על גופם ובפרט בפנים, באחוריים וליד אברי המין ואילו הקופים עיוורי הצבעים נוטים לכסות את כל גופם בשיער (הרחבה בהמשך).
  • הצבע האדום, באופן אוניברסלי, מתקשר לכעס, לקנאה ולעוצמה. במחקר בו הוצגו צורות פשוטות בצבעים שונים הנחקרים מייחסים לאדום יותר כוח, סטטוס חברתי ותוקפנות .
  • התהדרות פרחים בצבעים מרהיבים אינה קשורה לאסתטיקה. צבעם מכוון לתדירויות אור שאינן נקלטות בעין האנושית, אך מובילות חרקים לאיבוקם. בני אדם בייתו פרחים והכליאו אותם כדי ליצור מגוון צבעים. אחד הפרחים האדומים הפורח בישראל הוא הכלנית המצויה.
  • ישנם בעלי חיים המשתמשים בצבע האדום על מנת להזהיר שהם רעילים ובכך להרתיע טורפים.
  • אדום החזה הוא מין של ציפור הנפוצה בישראל.
  • באסטרונומיה, ענק אדום הוא כוכב בסוף ימיו; וננס אדום הוא סוג של כוכב.

הצבע האדום בתרבות

  • אדום מקושר לאהבה ולקיום יחסי מין. ציורים של לבבות באים לעתים קרובות בצבע אדום. גם רובע היצאניות של אמסטרדם, "רובע החלונות האדומים", ידוע בצבעו האדום.
  • בשל העובדה שהצבע האדום הוא צבעו של הדם, האדום מקושר לאל המלחמה היווני, ארס, ולכוכב הלכת מאדים (מרס) הבולט בצבעו האדום וששמו העברי והלועזי קשור לכך.
  • בקבלה היהודית הצבע האדום קשור למידת הגבורה והדין.
  • אדום הוא אחד מצבעיה המסורתיים (לצד כחול) של מריה הקדושה, ואחד מצבעי חג המולד. השימוש בצבע אדום בקישור לחג המולד יסודו בשימוש בצבע כלבושו של סנטה קלאוס בפרסומות של קוקה קולה (שצבעיה אדום ולבן).
  • דיו אדום מסמל חוב, כמו כן, גם הפסדים במאזן כספי.
  • בשוק המניות של צפון אמריקה, אדום מסמל ירידה במחיר של מניה. לעומת זאת, בשוקי מניות במזרח אסיה, אדום מסמל דווקא עליה במחיר של מניה.
  • בהיסטוריה היפנית, אדום הוא צבע של דגלים צבאיים אשר שימשו את שבט טאירה (נקרא גם הייקה), ושל שבט מינאמוטו (נקרא גם גנג'י), שני שבטים אשר נאבקו על השליטה בסוף תקופת הייאן, בסוף המאה ה-12.
  • בתרבות הסינית, אדום הוא צבע של מזל טוב ומשתמשים בו לקישוט ובגדי חתונות. באופן מסורתי, בחברה הסינית נהוג לתת כסף בחבילות אדומות.
  • אדום מושך את תשומת לבם של אנשים, ולרוב הוא מתפרש כסימן של סכנה, לכן צבע זה מופיע הרבה בשלטים ותמרורי אזהרה.
  • הצבע האדום משמש תדיר לסימול כעס כמו בביטוי "רואה אדום".
  • לנופף בבד אדום לפני שור – הוא ביטוי שלקוח ממלחמת שוורים שמשמעותו התגרות חזקה.
  • אדום מסמל "עצור" בתמרורי תנועה ורמזורים.
  • דגל אדום בחוף הים מסמל שמסוכן להתרחץ בו.

הצבע האדום בספורט

בכדורגל, השופט מראה כרטיס אדום לשחקן שמורחק מהמגרש.Black Site Delta live streaming film

הצבע האדום מייצג קבוצות ספורט רבות מסיבות שונות:

ישראל: קבוצות הפועל- הפועל ירושלים, הפועל תל אביב, הפועל חיפה ואחרות. מקור השימוש באדום בספורט הישראלי, נובע מקרבה היסטורית לשמאל ולקומוניזם.

בריטניה: ארסנל, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול

ארצות הברית: שיקגו בולס

ניתוח סטטיסטי של תוצאות משחקי כדורגל באנגליה משנת 1947 ועד 2008 מראה כי לקבוצה בתלבושת אדומה יתרון על יריבותיה הלבושות בכל צבע אחר. לא רק שקבוצות "אדומות" זכו ביותר אליפויות ממה שניתן היה לצפות באופן אקראי אלא שבכל הליגות המיקום של לובשי האדום גבוה באופן מובהק משל יריבותיהן. התופעה קשורה, כנראה, להשפעה הרגשית של הצבע על היריבים ועל השופטים.

 

הצבע האדום כסמל השמאל והסוציאליזם

לשימוש באדום כצבע השמאל והסוציאליזם יש היסטוריה ותיקה וברוב מקורותיה היא נובעת מצבע הדם. השימוש הראשון של האדום בתור מייצג הפועלים והשמאל הוא בצרפת, כאשר היו אומרים שצבע דמם של האצולה הוא כחול לעומת צבע הדם של העם הפשוט שהוא אדום, מכאן גם דגל צרפת, שבו האדום מסמל את העם, הכחול את האצולה והלבן את הכנסייה.

  • השימוש בצבע כסמל השמאל קיבל תפנית, כאשר בהפגנה למען זכויות עובדים בסוף המאה ה-19 בשיקגו נהרגו מספר מפגינים מירי השוטרים ומיד לאחר מכן, הניף אחד מהמפגינים את חולצתו של חברו שמת, החולצה הייתה לבנה ומלאה בדם, כך שנראתה אדומה ובכך נחרת הדגל האדום כסמל הסוציאליזם. וברוח זאת נבחרו מילות ושם השיר "דגל אדום".
  • החל ממהפכות "אביב העמים", שימש אדום כצבע של המהפכות באירופה, כמו "החולצות האדומות" של ג'וזפה גריבלדי בריסורגימנטו האיטלקי, ואומץ כצבעם של מפלגות השמאל וקבוצות רדיקליות, בזמן שלבן סימל את תומכי המשטרים המלוכניים והשמרנים שלפני מלחמת העולם הראשונה.
  • מלחמת האזרחים ברוסיה ומלחמת האזרחים בפינלנד התנהלו בין ה"אדומים" (הסוציאליסטים) ל"לבנים" (מתנגדי הסוציאליזם למיניהם).
  • הזיהוי של הקומוניזם עם האדום ה"סוציאליסטי" (והיותו הצבע הראשי בדגל ברית המועצות) הוביל לביטויים של המלחמה הקרה כמו "האיום האדום" ו"הרפובליקה העממית של סין האדומה" (לעומת סין הלאומנית, "סין החופשית" הנקראת גם טיוואן).
  • בעקבות הקשר שנוצר בין הצבע האדום לסוציאליזם ולמעמד הפועלים, מפלגות המזוהות עם הרעיון הסוציאליסטי השתמשו בצבע זה, אך לא רק הן. מפלגות מוכרות אשר אדום הוא צבען המסורתי: גרמניה: מפלגת הפועלים הלאומית סוציאליסטית בגרמניה (Die Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei) המפלגה הסוציאלית דמוקרטית של גרמניה -Sozialdemokratische Partei Deutschlands ומפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי הנוספת – Partei des Demokratischen Sozialismus. הולנד: מפלגת העבודה – מפלגה סוציאליסטית. בריטניה: מפלגת העבודה הבריטית. ישראל: חד"ש – חזית ורשימה בכנסת של שמאל רדיקלי בישראל בה חברה המפלגה הקומוניסטית הישראלית. דעם: מפלגת פועלים סוציאליסטית/קומינסטית ישראלית ערבית-יהודית. פלסטינים: החזית העממית – ארגון טרור סוציאליסטי.
  • ואף-על-פי-כן, ישנן גם מפלגות המייצגות עקרונות הפוכים מעקרונות הסוציאליזם, ובכל זאת בחרו להשתמש בצבע האדום כצבען: קנדה: המפלגה הליברלית של קנדה. ארצות הברית: המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית, מפלגה קפיטליסטית-שמרנית.

הצבע האדום בצבא

במפות צבאיות מסומנים כוחות אויב באדום ו"כוחותינו" בכחול.

בצה"ל, צבע אדום מסמל קרביות ויוקרה:

כומתה אדומה היא הכומתה של חטיבת הצנחנים ושל היחידות המובחרות הכפופות ישירות למטכ"ל. הכומתה האדומה נחשבת יוקרתית.

רקע אדום לכנפי צניחה קבלו הצנחנים שהשתתפו בצניחות המבצעיות במבצע קדש.

חיילי החטיבות צנחנים, נח"ל וכפיר, כמו גם חיילי היחידות המטכ"ליות נועלים נעליים אדומות, הנחשבות יוקרתיות יותר מאלה השחורות, אותן נועלים שאר חיילי צה"ל.

תעודת הלוחם, אותה מקבלים לוחמים בצה"ל לקראת סוף שירותם- צבעה אדום.

לוחמים נוהגים למקם חתיכת פלסטיק אדום או בד אדום ברקע של סיכת הכומתה שלהם. סימן זה מצביע על שירות בגזרה מבצעית.

דגלו של חיל התותחנים הישראלי- צבעו אדום ושחור.

הדגל האדום מסמל מצבי סכנה – כגון מצב בו מותרת פתיחה באש או שטחי אש. בחיל הים מסמל הדגל האדום מצב בו יש "משמעת אש" – במסגרתה אין להדליק אש, כגון בשעת תדלוק כלי שיט.

 המילה אדום

המילה RED באנגלית נגזרת מאנגלית עתיקה read, שאת שורשיו ניתן לייחס לשורש פרוטו הינדו אירופאי. המילה rudhira בסנסקריט פירושה אדום או דם. בשפה האכדית של מסופוטמיה העתיקה, המילה אדום, היא אותה המילה ל: "כמו דם".

המילים עבור "צבעים" colored בלטינית coloratus ובספרדית Colorado, משמעותם אדום. בפורטוגזית המילה אדום היא: vermelho, שמגיעה מהמילה הלטיני vermiculus שפירושה: תולעת קטנה. בשפה הרוסית המילה אדום Кра́сный (krasniy) לקוחה משורש סלאבי עתיק ויש לה אותה משמעות כמו למילים "יפה", ו"מצוין", לפיכך, הכיכר האדומה במוסקבה נקראה הרבה לפני המהפכה הרוסית, בשם שמשמעו פשוט "כיכר יפה".

בהראלדיקה, המילה gules משמשת עבור אדום.

 היסטוריה

העת העתיקה

במערה Pinnacle Point, אתר ארכיאולוגי שנמצא על החוף של דרום אפריקה, נמצאו בשנת 2000 ראיות לכך שבין 170,000 ל- 40,000 שנים, אנשי תקופת האבן המאוחרת גירדו וטחנו אוקר, חימר בצבע אדום, כנראה מתוך כוונה להשתמש בו כצבע לגופם.

בקומפלקס מערות אחר, Zhoukoudian cave הסמוך לבייג'ינג, מצאו עדויות להתיישבות כבר מלפני 700,000 שנה. המטיט, (מינרל שהוא תחמוצת ברזל וצבעו שחור או אדום כהה) שימש אותם ככל הנראה כסמל הדם במנחות שהגישו למת.

אדום, שחור ולבן היו הצבעים הראשונים בשימוש על ידי אמנים בתקופה הפליאוליתית העליונה, כנראה בגלל שהכילו פיגמנטים טבעיים שנוצרו מאוקר ומתחמוצת הברזל, שהיו זמינים במקום בו חיו אותם אנשים.

בנוסף לכך, הצמח Madder, שמשורשיו יכלו להפיק צבע אדום, גדל באופן נרחב באירופה, אסיה ואפריקה. במערת Altamira בספרד, יש מערה שבה נמצא ציור של ביזון צבוע באדום אוכרה המתוארך בין 15,000 -16,000 לפנה"ס אדום, היה גם הצבע הראשון, אחרי השחור והלבן שקיבל שם.

את הצבע האדום הנקרא Kermes הכינו בתקופה הניאוליתית המוקדמת על ידי כך שייבשו ולאחר מכן מחצו את גופן של נקבות של חרקים זעירים מזן Kermes vermilio, המצויים בעצים מסוימים, בעיקר בעץ האלון המצוי באזור הים התיכון. צנצנות עם תולעים אלו נמצאו במערת קבורה ניאוליתית Bouches-du-Rhône בצרפת.

בתולעי Kermes מעץ האלון, השתמשו מאוחר יותר הרומאים שייבאו אותו מספרד. חרקים מזן אחר הנקראים תולעי ארמניה, הכינו מחרקים שחיו בשורשים ובגבעולים של עשבי תיבול מסוימים. התיעוד הכתוב המוקדם ביותר שלהם הוזכר בטקסטים מהמאה ה-8 לפנה"ס, והשתמשו בהם האשורים והפרסים הקדומים.

התולעת מוזכרת גם בתנ"ך בספר שמות. אלוהים מורה למשה להביא לו מנחה:

וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׁוּ בִגְדֵי שְרָד לשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ וַיַּעֲשׁוּ אֶת בִּגְדֵי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה: (שמות פרק לט פסוק א)

המונח ששימש עבור ארגמן בגרסה הלטינית הוולגטה מהמאה ה-4 משמעו: צבוע פעמיים בקוקוס. Coccus מיוונית עתיקה Kokkos פירושו גרעיני תבואה זעירים, וזהו המונח ששימש בימי קדם גם לתולעי ורמיליו שמהם הפיקו את הצבע האדום. זהו גם מקורו של הביטוי: "צבוע בתבואה" dyed in the grain.

במצרים עתיקה, האדום היה קשור לחיים, בריאות, וניצחון. מצרים היו צובעים את עצמם באוכרה האדומה במהלך חגיגות. נשים מצריות השתמשו באוכרה האדומה כמוצר קוסמטיקה להאדים את הלחיים והשפתיים, והשתמשו גם בחינה חינה לצבוע את שערותיהן וציפורניהן.

אך כמו צבעים רבים, היו לאדום גם אסוציאציות שליליות עם חום, הרס ורוע.

תפילה לאל איזיס אומרת כך: או האל איזיס, הגן עלי מכל הרוע והאדום.

המצרים הקדמונים החלו להפיק פיגמנטים בסביבות 4000 לפנה"ס. אדום אוכרה היה פיגמנט נפוץ והשתמשו בו לציורי קיר, בעיקר בצביעת עור גופם של הגברים. צלחת שנהב מצוירת שנמצאה בקברו של המלך תות אנך אמון הכילה פיגמנטים של אדום אוכרה ועוד חמישה צבעים נוספים.

בסין העתיקה, הכינו בעלי המלאכה כלי חרס צבועים באדום ושחור בשנים 5000-3000 לפנה"ס.

כמו המצריים הם הפיקו פיגמנט מצמח madder כדי להפוך אותו ללכה אדומה.

עופרת אדומה הייתה בשימוש נרחב כפיגמנט אדום בציורים מיניאטוריים פרסיים והודיים, ובאומנות אירופאית שם הוא נקרא: minium.

בהודו, נעשה שימוש כבר בימי קדם בצמח ה- Rubia, ואריג כותנה צבוע, המתוארך לאלף השלישי לפנה"ס, נחשף באתר הארכיאולוגי Mohenjo-daro. השתמשו בו נזירים הודיים במשך מאות שנים על מנת לצבוע את גלימותיהם.

לתושבים הראשונים של אמריקה, היה צבע ארגמני עז משלהם, העשוי מזהורית, חרקים השייכים לאותה משפחת תולעים כמו אלו של אירופה והמזרח התיכון, הניזונים מצמח הצבר. בקברים בפרו נמצאו בדי טקסטיל צבועים באדום המתוארכים ל – 800 -100 לפנה"ס.

הצבע האדום שימש גם לקבורת בני משפחת המלוכה בערים המרכזיות של המאיה. בקבר המלכה האדומה בעיר פלנקה מתרבות המאיה, נמצאו שלד ופריטים טקסיים של אישה אצילית, המכוסה כולה באבקה אדומה בוהקת.

ביוון העתיקה, ובציביליזציה המינואית של כרתים, היה הצבע האדום בשימוש נרחב בציורי הקיר ובקישוט צבעוני של מקדשים וארמונות. היוונים החלו להשתמש בעופרת כבפיגמנט אדום.

ברומא העתיקה, סגול היה צבעו של הקיסר, אבל לצבע האדום הייתה חשיבות סמלית דתית. רומאים לבשו טוגות עם פסים אדומים בחגים, והכלה בחתונתה לבשה צעיף אדום שנקרא: flammeum. אדום שימש לצביעת פסלים ואת עור גופם של הגלדיאטורים. אדום היה גם צבע המזוהה עם הצבא. חיילים רומאים לבשו טוניקות אדומות, וקצינים לבשו גלימה שנקראה: paludamentum, אשר בהתאם לאיכות הצבע יכול היה להיות  אדום-ארגמני עמוק, ארגמן או סגול. במיתולוגיה הרומית האדום מזוהה עם מרס אל המלחמה.

הרקע של דגל האימפריה הרומית היה אדום ועליו האותיות SPQR בזהב. מצביא רומי שהשיג נצחון בקרב, גופו נצבע באדום לכבוד ההישג שלו.

הרומאים אהבו צבעים בהירים, והרבה וילות רומאיות היו מקושטות בציורי קיר בצבע אדום עז. הצבע האדום שלהם היה אחד מצבעי האדום הטובים ביותר של העת העתיקה. הציורים שמרו על בהירותם יותר מ-2000 שנה. את הצבע ייבאו ממכרות אלמדן בספרד, דרום מערב למדריד. את הצבע הפיקו ממינרלים, עופרת נפוצה של כספית. העבודה במכרות הייתה מסוכנת מאוד, היות וכספית היא רעילה ביותר. העבדים או האסירים שנשלחו לעבוד במנהרות, בעצם נשלחו לגזר דין מוות וירטואלי.

 ימי הביניים

לאחר נפילתה של האימפריה הרומית המערבית, האימפריה הביזנטית, הנסיכים של אירופה והכנסייה הקתולית אימצו את הצבע האדום כצבע של מלכות וסמכות. הצבע האדום גם מילא תפקיד חשוב בטקסים של הכנסייה הקתולית – הוא סימל את הדם של ישוע והקדושים הנוצריים – וזה נקשר לכוחם של המלכים באמצעות הטקסים הקדושים של הכנסייה.

אדום היה צבע דגלם של הקיסרים הביזנטיים. במערב אירופה, הקיסר קרל הגדול צבע את ארמונו באדום כסמל גלוי מאוד של סמכותו, ונעל נעליים אדומות בעת הכתרתו.

החל משנת 1295 החלו מלכים, נסיכים, וקרדינלים קתוליים ללבוש תלבושות אדומות. כאשר נבנתה בזיליקת סנט דניס מחוץ לפריס בתחילת המאה ה-12, הוסיפו לה ויטראז'ים צבעוניים בכחול קובלט ואדום כהה מעורב בנחושת. השילוב הציף את הבזיליקה באור מיסטי.

במהרה התווספו ויטראז'ים צבעוניים לקתדראלות בכל רחבי צרפת, אנגליה וגרמניה.

בציורי ימי הביניים, השתמשו באדום על מנת למשוך את תשומת לב לדמויות החשובות ביותר. גם ישוע ומריה הבתולה צוירו בדרך כלל לובשים גלימות אדומות. הצבע האדום בו השתמשו האנשים הפשוטים היה משורשי צמחים, נטה לצבע של לבנים אדומות, ודהה במהירות בשמש ולאחר כמה כביסות. האריסטוקרטים לבשו בגדי ארגמן בוהקים שהיו יקרים ועמידים יותר.

ברזילין, היה צבע אדום פופולארי בימי הביניים. הוא הופק מעץ Sappanwood, בהודו, מלזיה וסרילנקה. עץ דומה בשם brazilwood, גדל בקו החוף של אמריקה הדרומית. מהעץ האדום הכינו נסורת וערבבו אותה עם אַלְקָלִי על מנת ליצור את הצבע והפיגמנט. צבע הברזילין, הפך להיות אחד ממוצרי היצוא הריווחים ביותר מהעולם החדש, וגם העניק את שמו לאומה של ברזיל.

תקופת הרנסנס והבארוק

בציורי תקופת הרנסנס, השתמשו באדום כדי למשוך את תשומת לבו של הצופה; ולעתים קרובות שימש כצבע של הגלימה או בגדיו של ישו, של מריה הבתולה, או דמות מרכזית אחרת. בוונציה, טיציאן היה "המסטר" של האדום האיכותי, במיוחד מסוג וורמיליון. הוא השתמש בשכבות רבות של צבע מעורבב עם זיגוג שקוף למחצה, שאפשר לאור לעבור דרכו, כדי ליצור צבע זוהר יותר.

בתקופת הרנסנס, נפתחו נתיבי סחר לעולם החדש, לאסיה ולמזרח התיכון, וזנים חדשים של פיגמנט וצבע אדום יובאו לאירופה, בדרך כלל באמצעות ונציה, גנואה או סביליה, ומרסיי. ונציה הייתה היבואנית העיקרית ויצרנית הפיגמנטים והצבע עבור האמנים החל מסוף המאה ה- 15.

היו גילדות של צבעים שהתמחו באדום באדום בוונציה ובערים אירופיים גדולות אחרות. צמח Rubia הפך את הצבע לנפוץ ביותר. מהצמח ייצרו צבע אדום כתום אדום או צבע של לבנים אדומות, שאיתו נהגו לצבוע את בגדיהם של סוחרים ובעלי המלאכה.

הצבע ששימש את בגדי העשירים היה עשוי מחרקים זעירים (תולעים) של עץ האלון. לעשירים יותר השתמשו בצבע אדום שהופק מזהורית פולנית. היה ידוע גם צבע אדום שכונה "הדם של סנט ג'ון" שהורכב מחרקים, והפך את האדום ליותר סגלגל. הצבע הטוב והיקר ביותר היה עשוי אף הוא מהחרקים: Kermes of Armenia , חרקים שחיו על שורשי צמחי תיבול מסוימים.

סוחרי הפיגמנט והצבע של ונציה ייבאו ומכרו כל המוצרים האלה וייצרו גם הצבע שלהם, שנקרא אדום ונציאני, שנחשב ליקר ביותר ולצבע האדום הטוב ביותר באירופה. המרכיב הסודי שלו היה ארסן, אשר האיר את הצבע.

אבל בתחילת המאה ה-16, צבע אדום חדש ומבהיק הופיע באירופה.כאשר הכובש הספרדי קורטס וחייליו כבשו את האימפריה האצטקית בשנת 1519-1521, הם גילו לאט לאט שלאצטקים יש אוצר אחר חוץ מהכסף והזהב.; הייתה להם זהורית הזעירה, חרק טפיל שחי על צמחי קקטוס, אשר, כאשר מיובשים וכותשים אותו , הוא הופך לאדום מרהיב.

הזהורית במקסיקו הייתה קשורה באופן הדוק לזנים המצויים של אירופה, אבל בניגוד לאירופי מצוי, זה יכול להיות שנקטפו כמה פעמים בשנה, וזה היה פי עשרה יותר חזק מזה המצוי בפולין. הצבע עבד טוב במיוחד על משי, סאטן ובדי יוקרה אחרים. בשנת 1523 קורטס שלח את המשלוח הראשון לספרד. ועד מהרה החלה הזהורית להגיע לנמלים אירופיים על סיפון שיירות של אניות ספרדיות.

בהתחלה, גילדות של הצבעים בוונציה ובערים נוספות אסרה זהורית כדי להגן על המוצרים המקומיים שלהם, אבל אי אפשר היה להתעלם מהאיכות המעולה של הצבע החדש. בתחילת המאה ה-17 היה צבע האדום היוקרתי הצבע המועדף לבגדיהם של קרדינלים, בנקאים, קורטיזניות ואריסטוקרטים.

ציירי הרנסנס המוקדם השתמשו בשני פיגמנטים מסורתיים, עשויים מערבוב הצבע עם גיר או אלום, תולעים וצמח הרוביה. עם הגעת הזהורית, נוסף צבע בגוון ארגמן מעולה. הצבע היה בשימוש על ידי כמעט כל הציירים הגדולים של המאות ה-15 וה-16 כולל: רמברנדט, ורמיר, רובנס, אנתוני ואן דייק, דייגו ולאסקז וטינטורטו. מאוחר יותר השתמשו בו גם תומאס גיינסבורו וסרה.

 המאות ה-18 וה-19

במהלך המהפכה הצרפתית, אדום הפך לסמל של חירות וחופש אישי בשימוש על ידי היעקובינים ומפלגות רדיקליות יותר אחרות. רבים מהם חבשו כובע אדום פריגיאני, או כובע חירות, במודל של הכובעים שחבשו עבדים משוחררים ברומא העתיקה. בשיא שלטון האימים, נשים חובשות כובעים אדומים התאספו סביב הגיליוטינה לחגוג כל הוצאה להורג. הן נקראו "אלות הנקמה של הגיליוטינה". גיליוטינות שהיו בשימוש בתקופת שלטון האימים בשנים 1792 ל -1793 היו צבועות באדום, או עשוית מעץ אדום. בתקופה זו הוצב בכיכר מול הגיליוטינה, פסל של אישה צבועה באדום שכותרתו: חירות. לאחר שהסתיימה תקופת שלטון הטרור, חזרה צרפת לטריקולור: כחול, לבן ואדום, אדום שנלקח מהצבע המסורתי של Saint Denis, קדוש מעונה ופטרון הנוצרי של פריז.

באמצע המאה ה -19, אדום הפך להיות צבעה של תנועה פוליטית וחברתית חדשה, סוציאליזם. זה הפך להיות הדגל הנפוץ ביותר של תנועת הפועלים, של המהפכה הצרפתית של 1848, של הקומונה הפריסאית בשנת 1870, ושל מפלגות סוציאליסטיות באירופה.

כאשר התפשטה המהפכה התעשייתית ברחבי אירופה, כימאים ויצרנים חיפשו צבעים אדומים חדשים שיכלו לשמש לייצור בקנה מידה גדולה של טקסטיל.

צבע פופולרי שיובא לאירופה מטורקיה והודו במאה ה-18 ותחילת המאה ה -19 היה הצבע המכונה: אדום טורקי, וידוע בצרפת בשם: rouge d'Adrinople. החל משנת 1740, צבע אדום בוהק זה שימש לצביעה או להדפסת טקסטיל באנגליה, הולנד וצרפת.

הכנת תהליך הצבע אדום טורקי היה ארוך ומורכב, אך מושלם לצביעת בדים. הבד היה יקר יותר, אך התוצאה הייתה אדום בהיר מעולה, ואדום חזק הדומה לארגמן, המתאים באופן מושלם לבד הכותנה.

את הבד ייצאו באופן נרחב לאפריקה, המזרח התיכון ואמריקה. במאה ה-19 באמריקה השתמשו בבד זה לייצור נרחב של שמיכת הטלאים המסורתית.Buena Vista Social Club: Adios streaming

בשנת 1826 גילה הכימאי הצרפתי Pierre-Jean Robiquet, תרכובת אורגנית, המרכיבה צבע אדום חזק. בשנת 1868 כימאים גרמנים: קרל גרב וליברמן הצליחו לסנתז אליזרין, ולייצר אותו מזפת פחם. האדום הסינתטי היה זול יותר ובר קיימא, ויבוא של זהורית מאמריקה הלטינית עד מהרה פסק כמעט לחלוטין.

במאה ה-19 השתמשו באדום באמנות כדי ליצור רגשות ספציפיים, ולא רק לחקות את הטבע. התהליך כלל גם חקר שיטתי של תורת הצבע, ובמיוחד כיצד צבעים משלימים כגון אדום וירוק חיזקו אחד את השני כאשר הם הונחו זה לצד זה. מחקרים אלו היו במעקב בשקיקה על ידי אומנים כמו וינסנט ואן גוך. בתארו את הציור שלו, לילה הקפה, לאחיו תיאו בשנת 1888, ואן גוך כתב:

"אני מבקש להביע בעזרת האדום והירוק את התשוקות האיומות האנושיות. האולם צבוע באדום דם וצהוב חיוור, כשבמרכזו יש שולחן ביליארד ירוק, וארבע מנורות בצבע צהוב לימון, עם אלומות אור של כתום וירוק. בכל מקום זהו קרב ואנטיתזה של הצבעים המנוגדים: אדום וירוק".

 המאות ה-20 וה- 21

במאה ה-20 היה האדום הצבע של המהפכה. זה היה הצבע של המהפכה הבולשביקית בשנת 1917 ושל המהפכה הסינית של 1949, ומאוחר יותר של מהפכת התרבות. אדום היה הצבע של מפלגות הקומוניסטיות ממזרח אירופה, ועד לקובה ולווייטנאם.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה- 20, התעשייה הכימית הגרמנית המציאה שני פיגמנטים חדשים סינטטיים אדומים: אדום קדמיום, ואדום מאדים (מרס), אשר היה אוכרה אדומה סינתטית, הצבע אדום הסינטטי הראשון עם פיגמנט טבעי.

הצייר הצרפתי אנרי מאטיס (1869-1954) היה אחד הציירים הבולטים הראשונים שהשתמשו באדום קדמיום החדש. הוא אף ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את רנואר המבוגר והמסורתי יותר, שכן שלו בדרום צרפת, כדי לעבור ולהשתמש באדום קדמיום.

מאטיס היה גם אחד האמנים הראשונים של המאה ה -20 שהפך את צבע היסוד למרכיב המרכזי של הציור. צבעים שנבחרו כדי לעורר רגשות:

"כחול מסוים חודר את נשמתך", הוא כתב. "אדום מסוים משפיע על לחץ הדם שלכם". הוא גם הכיר את הדרך שבה צבעים משלימים, כגון אדום וירוק, חיזקו אחד את השני כאשר הם הונחו זה לצד זה. הוא כתב, "הבחירה של הצבעים שלי אינה מבוססת על תאוריה מדעית, היא מבוססת על התבוננות, על רגשות, על טבעה האמיתי של כל חוויה … אני רק מנסה למצוא את צבע שמתאים לרגשות שלי".

מאוחר יותר במאה ה-20, האמן האמריקאי מארק רותקו (1903-1970) השתמש באדום, בצורה פשוטה עוד יותר, בלוקים של צבע כהה, צבעים קודרים על בדים גדולים, כדי לעורר רגשות עמוקים. רותקו הבחין כי הצבע היה "רק כלי". העניין שלו היה "בביטוי טרגדיה ורגשות אנושיים, אקסטזי, אבדון, וכן הלאה".

רותקו גם החל להשתמש בפיגמנטים סינטטיים חדשים, אך לא תמיד עם תוצאות בעלות שביעות רצון. בשנת 1962 הוא תרם לאוניברסיטת הרווארד סדרה של ציורי קיר גדולים של הפסיון של ישוע שבו שולטים הצבעים: ורוד כהה וארגמן עמוק.

הוא ערבב צבעים מסורתיים כדי להגיע לגוון הנכון, אך השתמש גם בשני צבעים אדומים חדשים אורגניים. בעקבות כך, בתוך חמש שנים, הוורוד העמוק והאדום החזק החלו להפוך לכחול בהיר, ובשנת 1979 הציורים כבר היו הרוסים והיו צריכים להוריד אותם.

 מיתוסים, אגדות ועוד

מכונית אדומה ומהירות מופרזת

זוהי אמונה נפוצה בארצות הברית, כי מכוניות אדומות נעצרות על מהירות מופרזת לעתים קרובות יותר מאשר מכוניות בצבע אחרות. עם זאת, אין ראיות סטטיסטיות שזה נכון. מחלקות משטרה רבות הכחישו זאת, ואמרו שהקצינים שלהם עוצרים נהגים לפי התנהגות שלהם, לא לפי הצבע של המכוניות שלהם. סקר שנערך בנושא זה בשנת 1990 ידי סנט פטרסבורג, הציג עיתון פלורידה כי מספר הקנסות למהירות מופרזת שניתנו לנהגים של מכוניות אדומות היה בערך באותו היחס של מכוניות אדומות שנסעו על הכביש הקהילה.

 פרים וגלימה אדומה

לפרים כמו לכלבים ובעלי חיים רבים אחרים, אינם מסוגלים להבחין בין אדום לצבעים אחרים. הם מתגרים מגלימת המטדור בשל תנועתו ולא בגלל צבעו.

 מדוע השקיעה היא אדומה

בעת השקיעה עושות קרני האור דרך ארוכה יחסית עד שהן מגיעות לעינינו. רוב הקרניים בעלות אורך הגל הקצר (כגון הכחול והירוק) התפזרו לכל הכיוונים והוסרו מן האור שסופו של דבר מגיע לעין. בזריחה ושקיעה, דרכו של אור השמש דרך האטמוספרה לעין היא הארוכה ביותר. הגלים הארוכים, לעומת זאת, חולפים דרך מולקולות האוויר וחלקיקי האבק כאילו לא היו, ומגיעים לעינינו בכמות גדולה. האוויר הוא 'מסננת' המפזרת את הגלים הקצרים, אך מאפשרת לגלים הארוכים לחלוף דרכה.

 אדום, דרך נוחה להכריז על מצב ייחום

החוקר מרק צ'אנגיזי (Mark Changizi) מציע, לכן, הסבר אלטרנטיבי לראיית הצבע: לא חיפוש מזון אלא יכולת אבחנה חברתית דחפה אותנו להקדיש כל כך הרבה להפרדת גוונים ולהתמקדות באדום דווקא. ניתן ללמוד די הרבה על מצב רוחו ומצב בריאותו של אדם או בעל חיים מצבע עורו אם רק גלוי לעינינו עור קירח משיער. גוון העור נקבע לא מעט על ידי לחץ הדם הקובע כמה המוגלובין יהיה בנימי העור ומצב החמצון של הדם.

שינוי בגוון העור הוא דרך נוחה להכריז על מצב ייחום, חוסן גופני, מצב רוח או סטטוס חברתי בתנאי שחבריך יכולים להבחין בגוונים. אישוש לרעיון הזה נמצא בקשר מוזר: קופים שלהם ראיית צבע מלאה נוטים להשאיר איזורים קרחים על גופם ובפרט בפנים, באחוריים וליד אברי המין ואילו הקופים עיוורי הצבעים נוטים לכסות את כל גופם בשיער. אולי אין זה מקרי שהשפה העברית מקשרת את הכעס דווקא לאף (חרון אפו), חלק הפנים החשוף משיער גם אצל גבר מגודל זקן עבות.

הדוגמה המובהקת ביותר של תקשורת מבוססת צבע עור נמצאת אצל הססגוני שבקופים, המנדריל (Mandrill), קוף דמוי בבון ממערב אפריקה. הזכרים, מעל 30 ק"ג משקלם והמצוידים בזוג ניבים ארוכים, נאבקים על מעמדם בקבוצה. קטטות עשויות להיות קטלניות והקופים מנסים להימנע מהן על ידי הערכת כוחו של היריב. חרטומם ואחוריהם של המנדרילים צבועים בגוונים חזקים של אדום וכחול. מתברר כי זכרים שליטים נצבעים באדום זוהר יותר מחבריהם החלשים וכי אין כמעט עימותים בין זכרים שיש הבדלי גוון ביניהם. עדיף לוותר למי שמצהיר על עוצמתו בתמרור אדום בוהק. נקבות המנדריל מעדיפות את הזכרים עזי הצבע על פני החיוורים ומגדילות בכך עוד יותר את סיכוייהם של הססגוניים להעמיד צאצאים.

הרבה מאד זמן עבר מאז נפרדו אבותינו מאבותיו של המנדריל אבל כנראה שגם בהיסטוריה האבולוציונית שלנו הייתה תקופה ארוכה בה הינו חייבים לבחון היטב גווני עור ומשהו בקישור שבין האדום לכוח ומעמד נשאר צרוב במערכת העצבים שלנו.

 אדום, גורם משיכה מינית ונכונות לסקס אצל נשים

צבע אדום מזוהה אצל אנשים עם אהבה ומיניות. ורדים אדומים נחשבים למחווה רומנטית, ובכל וולנטיין דיי או יום אהבה, אפשר לראות בבירור שהמוצרים בצבע אדום שולטים בשוק. נשים עם שפתיים אדומות נחשבות לסקסיות יותר, וליפסטיק אדום בוהק הוא גורם רב חשיבות במשיכה מינית. גם אודם על הלחיים מגביר את האטרקטיביות במידה לא מועטה. לצבע אדום יש חשיבות אבולוציונית רבה בהקשרים שונים. לצבע אדום יש חשיבות מיוחדת במשיכה מינית, בעיקר של גברים שנמשכים לנשים שלובשות אדום. לא מעט מחקרים על בני אדם מראים שאישה שלובשת אדום מושכת הרבה יותר מבחינה מינית, וגברים מוכנים להוציא יותר כסף בדייט עם אישה כזו. מספיק אפילו שהרקע שבו אישה מצטלמת יהיה אדום, כדי להגביר את המשיכה אליה. ברוב המקרים הגבר כנראה לא מודע להשפעות שיש לצבע האדום על המשיכה שלו לאישה, בעוד אצל אישה יש כנראה מודעת קצת יותר גדולה לכך. שני מחקרים מהעת האחרונה בוחנים את הנושא.

המחקר הראשון נעשה על ידי ניקולאס גוגן. מחקר אחד שלו שגם הוא עוסק בצבע האדום, מראה שאישה שמחפשת טרמפ ולובשת אדום תגרום להרבה יותר גברים לעצור לידה בהשוואה לאישה שלובשת כל צבע אחר. נשים לעומת זאת לא יתרשמו במיוחד מהצבע והוא לא ישפיע על ההחלטה שלהן לעצור.

ההשערה האבולוציונית לחשיבות הצבע האדום במשיכה מינית מבוססת על מחקרים בפרימאטים אחרים. שאצלם צבע אדום הוא גורם רב חשיבות למשיכה מינית של זכרים. נקבות בבונים, קופי מקק ושימפנזות, מאדימות את החזה והישבן בזמן קרוב לביוץ, מה שמסמן לזכרים שהנקבה בשלה ומוכנה להזדווג. הצבע האדום גורם לזכרים לנסות להזדווג עם הנקבות, והם גם מאוננים יותר. ההשערה היא שאותו מנגנון עובד גם אצל בני אדם, וצבע אדום מושך גברים בגלל שהוא מסמן לגבר שהאישה מעוניינת בסקס או בדייט.

כדי לבחון האם באמת נשים שלובשות אדום מושכות יותר מינית, גויסו 120 סטודנטים בגיל ממוצע 19, לניסוי. הנבדקים חולקו לארבע קבוצות שוות בנות 30 איש שכל אחת מהן הסתכלה על בחורה מחייכת שלבשה חולצה בצבע שונה: אדום, ירוק, כחול ולבן. האישה בצילום הייתה אותה אישה, אבל הצבע של החולצה שלה שונה תוך שימוש בפוטושופ. הנבדקים התבקשו להעריך עד כמה היא מושכת, כמו גם עד כמה לדעתם היא מעוניינת בסקס בדייט הראשון.

התוצאות הראו שהאישה שלבשה חולצה אדומה נחשבה ליותר אטרקטיבית בהשוואה לצבעים אחרים). כמו כן, בחולצה האדומה העריכו הנבדקים שהיא מעוניינת בסקס הרבה יותר מאשר עם חולצה בכל צבע אחר.

המחקר השני שכלל שלושה מחקרי משנה, בדק כיצד נשים מתלבשות בפועל כשהן מעוניינות בדייט. במחקר הראשון, 101 נשים בגיל ממוצע 27 חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת התבקשה לענות איך הן היו מצטלמות לאתר הכרויות אילו היו מעוניינות למצוא דייט למין מזדמן, כשהשאלה החשובה ביותר התייחסה לצבע החולצה שהיו לובשות. הקבוצה השנייה נשאלה איך הייתה מתלבשת אילו היו באתר הכרויות, אבל ללא אזכור למין המזדמן. התוצאות הראו שהנשים שהתבקשו לציין את צבע החולצה שהיו לובשות למין מזדמן, דיווחו בצורה משמעותית יותר שהיו לובשות אדום, בהשוואה לנשים שרק רצו למצוא דייט באופן כללי. באופן כללי נשים נטו לומר שהן ילבשו בגדים שחורים יותר מכל צבע אחר. ירוק אגב, היה הצבע הכי פחות פופולארי.

המחקר השלישי שיחזר את הממצאים של המחקר השני בבדיקה קצת שונה. כאן, השוו החוקרים שני אתרי הכרויות, אחד שנועד למפגשים חד מיניים וחילופי זוגות, והשני שמרני יותר שמדגיש יחסים לטווח ארוך. התוצאות היו זהות למחקרים הקודמים. נשים באתר המתירני יותר נטו ללבוש אדום הרבה יותר מהאתר השמרני.

המסקנות מכל המחקרים הללו די חד משמעיות. צבע אדום חשוב לשני המינים ומשפיע על הנכונות למין מזדמן. הממצאים משני המחקרים הללו יכולים להוביל למסקנות פרקטיות לגברים ונשים כאחד. אם את אישה, שימי לב לבגדים שאת לובשת. אם אתה גבר, שים לב שהמשיכה שלך לאישה בדייט מושפעת ממה שהיא לובשת ויתכן שאתה מעריך בצורה לא נכונה, הערכת יתר, את מידת האטרקטיביות שלה או הנכונות שלה לסקס רק בגלל שהיא לובשת אדום.

השימוש בצבע אדום שנשים עושות, והמשיכה לצבע הזה על ידי הגברים יכולה עקרונית להתרחש מסיבות תרבותיות ואבולציוניות כאחד. עם זאת, המחקרים האחרונים על פרימאטים ובני אדם מראים שיש לזה כנראה בסיס אבולוציוני. מחקר אחד הראה למשל, שהפנים וצבע הגוף של נשים מבייצות נעשה אדום יותר, בגלל תהליך שנקרא וסקולריזציה, שבו נוצרים כלי דם חדשים. יתכן גם שנשים לומדות (בצורה שאינה מודעת בהכרח) שגברים מוצאים אותן יותר מושכות כשהן לובשות אדום ולכן מעדיפות את הצבע הזה כדי להעביר מסר של זמינות לסקס. בנוסף, נשים שלובשות אדום מעבירות מסר גם לנשים אחרות בסביבה שהן זמינות לקשר מיני, ובכך התחרות התוך מינית הנשית מחריפה.

וקצת מוזיקה: Chris DeBurgh – Lady In Red  

 

 

ארגמן

בעברית בת ימינו משמש השם ארגמן גם כשם נוסף לצבע האדום, במיוחד לאדום עמוק או כהה. אולם ארגמן הוא צבע בגוון סגול-אדום.

בתנ"ך ארגמן הוא אריג מצמר הצבוע בצבע הארגמן. את הצבע הכינו מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים. הכנענים הפיקו את הארגמן משני חלזונות: מארגמונית אדומת הפה (Thais Haemastoma) ומארגמון חד הקוצים (Murex Brandaris). ארגמן נחשב לצבע המייצג מלכות.

לפי ספר הזוהר ארגמן הם ראשי תיבות של חמשת המלאכים:

אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל.

 מיתוס

על גילוי הארגמן מספרת האגדה הצורית כי לפני עידן ועידנים הייתה בת הים טירוס צועדת על שפת הים עם הרקולס אהוב ליבה. לפתע פיצח כלבה של טירוס קונכייה קטנה בשיניו, וכהרף עין נצטבע פיו בצבע אדום לוהט. אז אמרה טירוס להרקולס כי אם לא יכין לה שמלה צבועה בצבע זה היא לא תוסיף לראות את פניו. אסף הרקולס קונכיות רבות והכין לטירוס את בגד המלכות הארגמני, שהיה גם לצבען של גלימות המלכים במשך דורות רבים.

 צבע ה'פורפורה' בעולם היווני והרומי

בעולם היווני והרומי כונו טקסטילים אלו בשם אחד: 'פּוֹרְפִירַס' ביוונית או 'פּוּרְפּוּרָה' (purpura) בלטינית. המילה "סגול" purple באנגלית, לקוחה ממילה בשפה האנגלית העתיקה, ששורשיה בשפה הלטינית במילה: purpura שלקוחה מהמילה היוונית: πορφύρα (porphura).

 המחקר הארכאולוגי מצביע על המינואים, תושבי האי כרתים, כעל הראשונים שהחלו בהפקת צבע ה'פורפורה' מן החלזונות. משם פשטה תעשייה זו לכל אגן הים התיכון, ובייחוד פרחה בחוף הפיניקי. יש אף שסברו, שהשם פיניקיה, שבפי היוונים, נגזר מהשם היווני לצבע הארגמן האדום, והשם כנען, כך קראו לעצמם הפיניקים, נגזר מהשם האכדי לצבע – 'כּינַחוּ'. דעות אלו נדחו במחקר החדיש.

מבין הערים הפיניקיות התפרסמה בעיקר צור בטיבם של מוצרי הפורפורה שלה. סטראבון, שביקר בצור במאה הראשונה לספירה, מספר "כי הפורפורה הצורית היא הטובה מכולם, וכי לצור מספר עצום של מצבעות"‏. הוא אף מזכיר את עושרה הרב, שנצבר בזכות מיומנותם של תושביה העוסקים במלאכת הצביעה. גם חז"ל מציינים, שעושרו של שבט זבולון, שנחל נחלה באזור זה, נובע, בין היתר, מפרנסתו על החילזון.

הפורפורה הפכה לסמל של יוקרה ומעמד חברתי. שפת הטוניקה של הסנטורים ברומא הייתה רצועת פורפורה רחבה; לפרשים הרומיים הותרה רצועה צרה בלבד; זר פורפורה קישט את שפת הטוגה של הקונסולים, והקיסר היה לבוש טוגה שכולה פורפורה. החל מתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס נעשתה הפורפורה 'צבע קיסרי' והוטלו מגבלות שונות על שימוש בה מחוץ למשפחת הקיסר. בשנת 424 אסר תאודוסיוס השני את השימוש הפרטי בפורפורה:

"לא תהיה שליטה לאדם פרטי בצביעה ובהפצה של ה'פורפורה' – זו הנקראת 'בלטה', 'אוקסיבלטה' ו'היאקינתינה', לא במשי ולא בצמר. אם, בכל זאת, מישהו מכר גיזת 'מורקס' הנ"ל, עליו לדעת שהוא ייאבד את סחורתו ואת ראשו" – קודקס יוסטיניאנוס

עם התפשטות הכיבוש הערבי הצטמצם ייצור הפורפורה לתחומי ממלכת ביזנטיון. שליטי החלק המערבי הלטיני של העולם הרומאי, ובהם האפיפיורים שישבו ברומא, נאלצו להסתפק בקבלת 'מתנות דיפלומטיות' משליטי קונסטנטינופול.

מסע הצלב הרביעי ב-1204, שזרע הרס בממלכת ביזנטיון, ונפילת קונסטנטינופול בידי הטורקים ב-1453, שמו קץ לתעשייה עתיקה זו, בת אלפי השנים.

 ואסיים בכתבה של בלדד השוחי:

מה מקור השטיח האדום?

כשאנחנו רואים שטיח אדום אנו מצפים שילך עליו פוליטיקאי גאה ונפוח מחשיבות או כוכבת קולנוע בשמלה שמחירה יכול להאכיל משפחה הודית במשך שנה, אז אל לנו להיות מופתעים אם נגלה שהתיעוד העתיק ביותר למנהג הזה משלב את שלושת הנושאים: פוליטיקה, גאווה ועסקי-השעשועים.

לפני כאלפיים וחמש-מאות שנה כתב המחזאי היווני אייסכילוס מחזה בשם "אגממנון". במחזה מסופר כיצד אגממנון, מלך ארגוס, שב לביתו אחרי שהוא ניצח במלחמה. אשתו, קליטמנסטרה, כועסת עליו מאד (לא ניכנס לכך כרגע אבל סמכי על בלדד שיש לה סיבה טובה) ומתכננת לנקום בו. הדבר הראשון שהיא עושה זה לפרוש לרגליו בדים אדומים כדי שילך עליהם בחזרה לארמונו.

לקורא המודרני זו נשמעת כמו נקמה מוזרה, אבל הצופה הקדום הבין שהליכה על בדים אדומים היא הפרזה מטורפת. הרמיזה כאילו חלק מהאנשים מוצלחים מכדי ללכת על האדמה כמו כולנו מרגיזה אותי עד היום, אבל צריך להוסיף לכך את העובדה שבתקופתו של אייסכילוס בדים היו הרבה יותר יקרים ושכשהוא מדבר על בד אדום הוא מדבר כנראה על צבע אדום-סגול יקר במיוחד שהיה מופק מחלזון בשם "ארגמון קהה קוצים".

בדים בצבעים יקרים הם סמל עתיק יומין ליוקרה. זוכרת את מרדכי היהודי ש"יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן" (אסתר, ח', ט"ו)? אז התכלת של מרדכי מזוהה כיום עם הצבע האדום-סגול של אייסכילוס. הליכה על בד יקר כזה היא הזמנה מפורשת לחטא הגאווה. זהו כבוד הראוי לאלים בלבד וקליטמנסטרה יודעת שאם אגממנון ידרוך על השטיח הוא יעורר את חמתם. אגממנון לא פרייאר. “כבדי אותי כגבר, לא כאל" הוא אומר לאשתו, “תהילתי מכריזה על עצמה ואין לה צורך בשטיח…” אבל אז קליטמנסטרה עושה לו פרצוף נעלב ובסוף… טוב, לא אקלקל את המחזה.

 מחזירים גאווה ליושנה

במשך שנים ארוכות השטיח האדום שכב בצד, סמל ליוהרה הרת אסון, ואז הגיעו האמריקאים עם גישה חדשה לגמרי. האלים הישנים מתו ובמקומם קמו אלילי הכוח והממון. השטיח האדום התחיל להופיע פה ושם בצורה כמעט מקרית, אבל שתי הופעות חשובות קבעו את מקומו הנוכחי כסמל סטאטוס: הראשון הוא קו הרכבת היוקרתי בין ניו-יורק לשיקאגו קיבל את פני הנוסעים בשטיח אדום והפך את הביטוי "טיפול בשטיח אדום" לשם-נרדף לטיפול יוקרתי; והשני הוא טקס פרסי האוסקר שלימד את פשוטי העם שבני המלוכה החדשה – כלומר כוכבי הוליווד – הולכים רק על שטיח אדום.

אולי יום אחד יגיע לטקס מישהו שפוי שיסרב לפסוע על השטיח. מישהו שיגיד "נכון, אני שחקן, אני מגניב ואני עובד קשה, אבל גם אני בן-אדם. המדרכה מספיק טובה גם בשבילי".

איפה אגממנון כשצריכים אותו?

0 הערות