לפי מסורת עתיקה מספרים על נוכחות יהודית בסיביו כבר בתקופה הרומאית. כומר אוונגלי מלומד בשם יוהנס לבל (1490-1569) , כתב ב-1559 פואמה בשפה הלטינית מוקדשת לישוב בשם טאלמצ'יו  Tălmaciu (ברומנית פרוש השם "פרשן")   כ-20 ק"מ מסיביו, ובה הוא מציין כי הישוב נוסד ע"י יהודים כבר בתקופת המלך דקבל מלך דאקיה במאה ה-1 לספירה וכי מקור שמו של הישוב, לקוח מהתלמוד. הפואמה היתה ידועה למדי באותה תקופה, אך היו היסטוריונים ששללו את טענתו זו. במסמך מ-26 לאוגוסט 1481, יש עדות של תושב בשם יואכים ינסתר, שנחשב לתושב היהודי הראשון של סיביו. מסמכים מאוחרים נוספים מאשרים נוכחות של סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, אך מספרם מצומצם למדי. בסופו של דבר, נאסר עליהם להשארבכלל בתחומי העיר.

עד למאה ה-19, על היהודים בטרנסילבניה נאסרו מגורים בתוך הערים. צו שהונפק ב-4 ליולי 1781 ע"י הקיסר יוזף השני[1], איפשר מגורי היהודים רק בתוך העיר אלבה יוליה Alba Iulia, בתנאי שיהודים אלה נולדו בשטח טרנסילבניה או שגרו בה לפחות 30 שנה. באופן רשמי, שום יהודי לא הורשה להתגורר בסיביו, אך היו כמה ששכרו בתים בפאתי העיר.

ההתישבות היהודית בסיביו התחילה מעט לפני 1850. היהודי הראשון שקיבל היתר מגורים בסיביו היה אהרון מבידיו Bidiu (שם של מקום במחוז) ב-31 ליולי 1845. לאחר מועד זה, היהודים נהרו לסיביו. יחד עם זאת התושבים הסאשי של סיביו[2] (דוברי הגרמנית), התנגדו להתיישבות היהודית כפי שהדבר פורסם במאמר מ-1850 בעיתון Siebenbürger Bote: "אין לנו צורך בתוספת של אוכלוסיה יהודית עתידית לא בסיביו, ולא במקום אחר במרחב הסאסי. יתכן שזה נשמע מאוד לא ליברלי, אבל יש לנו סיבות טובות לחשוב כך. רווחתו של החקלאי הסאסי , שקודם היתה תחת איומי המאגיארים ששדדו אותו, מתבססת לא רק על חריצותו ויכולתו להתכלכל נכון, אלא גם על האיסור החוקי נגד התיישבות יהודית על אדמת הסאשי. בכל טרסילבניה יש מעט יהודים (כ3000-4000 בלבד) , היות והחוק מאפשר את מגוריהם רק במקומות מועטים. וסיביו- לא נמנה עם מקומות אלה!"

בית הקברות היהודי הראשון הוקם ב-1 ליולי 1855 ברובע לזארט Lazaret והמשיך להתקיים עד תחילת המאה ה-20. בית קברות יהודי נוסף נוסד אחר כך בתוך בית הקברות העירוני החדש ליד דומברבה סיביוליו Dumbrava Sibiului, שנפתח ב-1907.

ב-1860 הוקם מנין קבוע כדי לנהל שרותי דת במקום ובשנת 1876 נוסדה רשמית הקהילה היהודית. ב- 1868 הכריזה על עצמה כיהודית אורתודוכסית וב-1878 נבנה בית הכנסת הראשון, שתוך זמן קצר התגלה כקטן מדי. בשנת 1881 היהודים הואשמו בעלילות דם , אך בית המשפט פסק את חפותם. בשנת 1890 האוכלוסיה היהודית בסיביו מנתה 1307 תושבים, שהם 4% מכל אוכלוסיית העיר. הרב האורתודוכסי של הקהילה, ארמין הורוביץ (1869-1934) עמד בראשה החל משנת 1890.

בית הכנסת הגדול בסיביו נבנה בין השנים 1898-1899. לאחר שנאספו הכספים לבניית המקום, נשיא קהילת סיביו יוזף שוורץ, הטיל את משימת הבניה על האדריכל ההונגרי פרנץ זאלאי ( Ferenc Szalay) וקבע כתאריך יעד לחנוכת המקום, את חגי תשרי של שנת 1899.download movie

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מספר היהודים בסיביו נותר ללא שינוי יחסית . לאחר איחוד טרנסילבניה עם רומניה בשנת 1920, היו בסיביו 1248 יהודים שהם 3.885 מתוך אוכלוסיה של 32156 תשובים. לאחר מפקד האוכלוסין של 1930, יהודע כי גרו בסיביו 1308 יהודים, שהם 2.7% מתוןך האוכלוסיה של העיר.

כמו מרבית תושבי סיביו, גם היהודים דיברו בעיקר גרמנית ומעטים הכירו את השפה ההונגרית או ,לאחר מלחמת העולם ה-1, את השפה הרומנית. קהילה יהודית ספרדית נוסדה בעיר בשנת 1923. לאחר הקונגרס הציוני הראשון החלה התנועה הציונית בפעילות שהלכה ווגברה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בשנת 1919 הקהילה יסדה בית ספר יהודי ומעונות לפעוטות.

במהלך מלחמת העולם השניה, מספר היהודים בסיביו גדל בעיקר בגלל הגירת היהודים מישובים סמוכים קטנים יותר וגם מישובים שהועברו לשליטת ההונגרים בצפון-מערב טרנסילבניה, באמצעות הצו המוכר בשם "תכתיב וינה" משנת 1940.([1])

למרות התנכלויות קבועות מצד הפשיסטים מארגון DVRDeutsche Volkspartei Rumäniens (המפלגה הרומנית של העם הגרמני), היהודים בטרנסילבניה לא נשלחו למחנות, בניגוד למה שארע בטרנסילבניה שנכבשה ע"י הונגריה בתקופת מיקלוש הורטי Miklós Horthy)). לפי נתונים בארכיון העירוני מנובמבר 1945, גרו בסיביו 1708 יהודים ואילו ב-1949, מספרם הגיע ל-1900.

בתקופת המשטר הקומוניסטי (1948-1990), מספר היהודים בסיביו הלך והצטמצם בהתמדה, כתוצאה מההגירה לישראל. בשנת 1956 נותרו בסיביו רק 762 יהודים ואילו ב-1966, רק 211. בזמן שלטונו של צ'אושסקו, היתה תכנית להרוס את בית הכנסה בסיביו, אך זה ניצל תודות להתערבותו של האדריכל הטרנסילבני אוטו צקליוס (Otto Czekelius). – שהציל עוד מבנים עתיקים מימי הביניים, שנועדו להריסה כדי לבנות רבי קומות.

לאחר המהפכה מדצמבר 1989, המבנה הלך ונהרס, מחוסר תקציבים לתחזוקה ותיקונים. חפצי הפולחן עשויים זהב וכסף שהיו בבית הכנסת, נגנבו . כדי להגן על המבנה , יהודי סיביו ניהלו את התפילות והטקסים שלהם בתוך בית קטן בחצר בית הכנסת. לקהילה אין רב מאז והיא הפסיקה את פעילותה למעשה בשנת 1999.

בעת שהייה בתקופת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון מיוני 2005, רודיקה גורדון ראדיאן, שגרירת ישראל ברומניה דאז, הודיעה כי בית הכנסה בסיביו, אחד ממבני הדת היהודים המעטים ברחבי טרנסיבלבניה, ישוקם באמצעות מימונה של מדינת ישראל והוא יכלל בסיורי התיירים . היו כוונות לארגן במקום גם ארועי תרבות שונים.

בשנת 2006 חיו בסיביו 24 יהודים, מרביתם קשישים. כדי לקיים את התפילות קבעו שיש צורך בלפחות מחצית התושבים היהודים הגברים . מתוכם, היה רק יהודי אחד בן 82 שידע לקרוא עברית אבל לא היה מסוגל לתרגם את הקטעים לרומנית. האחרים, נהגו להאזין למה שזה קרא, אבל כל אחד התפלל בשפה שהכיר. בית הכנסת היה נעול ובפנים, עזובה. ברשימת בתי הכנסת מרומניה )[2]), מצויין כי בשנת 2008 בית הכנסת הגדול בסיביו עדיין לא היה פעיל.

מבחינה אדריכלית , בית הכנסת הגדול של סיביו בולט בין יתר מבני העיר, ובנוי בסגנון אקלקטי. המבנה בנוי על בסיס מלבני, והוא בעל שתי קומות. החזית העיקרית עשויה בלבנים אדומות, עם חצי עמודים מרובעים בצבע צהצהב. בין הקומה הראשונה והשניה, עובר פס מעוטר בדגמים צמחיים. החזית מסתיימת בחלקה העליון בגמלון (משלוש) מעוטר בדגמי עלים. מעל הגמלון, לוחות הברית מגולפים באבן. דלת הכניסה והחלונות, מקושתים (בצורת קשת עגולה). בחלקה העליון של קשת זו, מופיע מגן דוד. כל החלונות מכותרות בפס אבן לבנה. לבית הכנסת , 3 כניסות: הכניסה הראשית בחזית המרכזית, ושתיים בכל אחת מן החזיתות הצדדיות. הגישה לכל הכניסות, דרך גרם מדרגות בעל ארבע מדרגות. הדלת הראשית עשויה עץ והיא בעלת שתי כנפיים, ומעליה ויטראז עם מגן דוד. מעל הדלת, בתוך קשת האבן הלבנה, כתובת בעברית "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" הלקוחה מפסוק בספר תהילים. משני צידי הדלת, קבועות בקיר שתי מנורות תלויות עשויות ברזל יצוק דקורטיבי. החזיתות הצדדיות דומות בעיצובם , אך עשויות בגוון צהבהב והפתחים ממוסגרים באבן לבנה. בית הכנסת מוקף גדר קטנה עם שערים , עשויים אף הם ברזל יצוק. גם שער הברזל מעוצב כקשת מחודדת, נושא בקודקודו, את המגן דוד.

בתוך בית הכנסת, תכנית בזיליקלית (כלומר מבנה אורך) מחולק לשלוש סיטראות, מופרדות באמצעות שורת קשתות מעוצבות כתלתן, עם גלריה עליונה לעזרת נשים. האולם הגדול צבוע אפור, מעוטר באלמנטים מגולפים רבים. האולם הפנימי מואר באופן טבעי באמצעות שורת החלונות הגדולים, שבקומה התחתונה והעליונה. תקרת האולם עשויה בצורת "תיבות" (כמו בביזליקות הקדומות וכמו בפנתיאון) עם עיטורים מצויירים.

ארון הברית נמצא בתוך גומחה חצי עגולה בקיר המזרחי של האולם . מעל הארון, הקיר צבוע כחול וקישוט מויטראז'. ארון הברית עצמו עשוי עץ, מעוצב באופן זהה לחזית בית הכנסת. הוא מכוסה אריג בצבע שנהב רקום בחוט זהב ונמצא מאחורי פרוכת בצבע אדום, רקומה אף היא. הבמה ניצבת לפני ארון הברית, מוקפת ארבעה עמודים מעץ מגולף, עם כותרות ומנורות.

בית הכנסה שוכן ברח' קונסטיטוציאי מס' 19 Str. Constituției

שעות הפתיחה- כל יום בין השעות 0900 – 1400- לקבוצות תיאום מראש

Tel. / Fax.: 0269 214 836; 0369 438 000

 

 

 

 

[1]תכתיב וינה, המכונה גם הבוררות השנייה של וינה (בגרמנית: Wiener Schiedsspruch; ברומנית: Dictatul de la Viena; בהונגרית: Bécsi döntések), ניתן ביום 30 באוגוסט 1940 על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית כפסק בוררות בסכסוך בין רומניה להונגריה.קדמו לתכתיב דיונים בין הונגריה ובין רומניה, דיונים שהתנהלו בטורנו סברין והעלו חרס. בדיונים אלה תבעו ההונגרים כ־70,000 קילומטרים רבועים משטח רומניה.התכתיב הוצג לשתי המדינות בנפרד. על פי תכתיב וינה נקבעו מחדש הגבולות בין רומניה ובין הונגריה: חלק גדול מטרנסילבניה, 43,492 קילומטרים רבועים, יעבור לריבונות הונגרית. שינוי הגבולות העביר יותר מ־2,600,000 תושבים מריבונות אחת לריבונות שנייה.שתי המדינות הביעו את אכזבתן מהתכתיב. בעקבות התכתיב חל שינוי שלטון ברומניה וב-6 בספטמבר 1940 הודח המלך קרול השני וקם המשטר הלאומי-לגיונרי בהנהגת הגנרל יון אנטונסקו. אנטונסקו ביקש לערער על התכתיב ואמר זאת גם לאדולף היטלר, אך האחרון הסתפק בהבטחות בלתי מחייבות על אפשרות לעיון מחדש בעתיד. לאחר מלחמת העולם השנייה, בחוזה השלום שנחתם בין רומניה ובין הונגריה, בוטלו כל קביעות התכתיב והגבול הוחזר לקדמותו.יהודי צפון טרנסילבניה, כחלק מן האוכלוסייה הכללית של החבל, עברו לריבונות הונגרית כתוצאה מפסק הבוררות. מרביתם נשלחו להשמדה במהלך 1944 לאחר שהונגריה נכבשה על ידי הגרמנים..

[2]Seventy years of existence. Six hundred years of Jewish life in Romania. Forty years of partnership FEDROM – JOINT"

 

[1]יוזף השני (Joseph II), בשמו המלאה בנדיקט אוגוסט יוהאן אנטון מיכאל אדם (Benedikt August Johann Anton Michael Adam)‏ (13 במרץ 1741 – 20 בפברואר 1790) לבית הבסבורג, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה מ-1765 ועד מותו. עלה לשלטון באופן רשמי לאחר מות אביו פרנץ הראשון, אך בפועל פעל באופן עצמאי רק לאחר מותה של אמו מריה תרזה בשנת 1780. יוזף תמך בעקרון האבסולוטיזם הנאור אך מחויבותו לרפורמה הליבראלית יצרה התנגדות שפגעה בישומה. החקיקה הענפה שיזם בתחומי מדיניות הפנים שכללו את ביטול הצמיתות וחיזוק השלטון המרכזי דובר הגרמנית על חשבון האוטונומיה לנסיכויות השונות גרמה להתעוררות מרידות ולהתערערות השלטון המרכזי. זמן קצר לאחר מותו של יוזף השני בוטלו רבות מן הרפורמות שיזם.

[2]סקסונים הטרנסילבנים (בגרמנית: "זיבנבירגר זאקסן" Siebenbürger Sachsen; בהונגרית:ביחיד "סאס" ברבים "סאסוק","ארדיי סאסוק" – Erdélyi Szászok, ברומנית:ביחיד "סאס",ברבים "סאשי" Saşi) הם קבוצה אתנית גרמנית החיה בעיקר בטרנסילבניה, מאז המאות ה13-12. חיים "סקסונים" מגלי ההגירה מהמאה ה-13-12 גם באזורים שכנים בהונגריה. אוכלוסייה דומה חיה בסלובקיה, בצפון הונגריה, במרמורש ודרום בוקובינה ברומניה נקראת "סקוסונים ציפסרים" או בקיצור "ציפסרים".

0 הערות