אירופה >> איטליה

איטליה - (אירופה)

 

תעודת זהות   11000839_10153103872629556_925312204_o (1)

שם רשמיהרפובליקה האיטלקית ITALIA.

מיקום:  איטליה שוכנת בחצי האי הנמצא בדרום אירופה. גובלת בצפון בשוויץ ובאוסטריה, במזרח בסלובניה, בים האדריאטי ובים היוני,ובמערב בצרפת, בים הליגורי, בים הטירני ובים התיכון. בשטחה נכללים האיים סיציליה וסרדיניה שבמרכז הים התיכון.

אקלים:  האקלים של דרום איטליה שונה מאד מזה של צפונה. בדרום שורר אקלים ים תיכוני, ואילו אזוריה הצפוניים של המדינה מתאפיינים באקלים אירופאי. בדרום – הקיץ חם ויבש והטמפרטורות עשויות להגיע ל- 30 מעלות צ'. החורף בצפון קר וגשום, ובהרים יורד שלג כבד. כמות הגשמים נעה בין כ- 100 מ"מ גשם בחודשי הסתיו והחורף לכ- 20 מ"מ ופחות בחודשי האביב והקיץ.  באיים סיציליה וסרדיניה שורר אקלים ים תיכוני טיפוסי.

שטח   301,302 קמ"ר

מספר תושבים: כ-57 מיליון תושבים

עיר בירה:   רומא – Roma

ערים חשובות:   Milano, Napoli, Palermo, Genova, Bolonia, Firenze, Venezia ,Trieste ,

משטר: רפובליקה

יום העצמאות:  2 ביוני

שפות:   איטלקית, גרמנית, צרפתית

קבוצות אתניות:   איטלקים, אחרים

דתות: קתולים

שגרירות: תל-אביב

באיטליה : Roma, Via Michele Mercati 14

[email protected]

Tel: 0039-06-361-98-500

  Fax: 0039-06-361-98-555

גיאוגרפיה

חצי האי האיטלקי הוא לשון יבשה בצורת מגף. אורכה של איטליה 900 קילומטר, ורוחבה נע בין 150 ל-200 קילומטר. שני רכסי הרים גדולים מכסים את רוב שטחי המדינה: הרכס האלפיני בצפון והרכס האפניני, הנמשך משפלת נהר הפו שבצפון איטליה ועד לדרום המגף, ליד חופי סיציליה. באלפים נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר באיטליה, מונטה ביאנקו Monte Bianco הידועה בצרפת כ- Mont Blanc, בגבול עם צרפת – 4,807 מטר מעל פי הים. המישור הגדול של חצי האי וא שפלת נהר פו, החוצה את צפון איטליה לרוחבה. זהו הנהר הגדול ביותר איטליה.

סיציליה – האי הגדול ביותר ים התיכון, משתרע על פני 25,700 קמ"ר. במזרח סיציליה נמצא ר געש הפעיל הגבוה ביותר באירופה, האטנה ETHNA המתנשא לגובה 3,326 מטרים מעל פני הים. פנים האי צחיח ברובו, חשוף ומבותר.

סרדיניה – האי השני בגודלו בים התיכון המשתרע על פני 24,090 קמ"ר הררי ברובו, ויש בו קניונים מרהיבים.

הטבע בדולומיטים

לכל אחד מאזורי איטליה צמחייה אופיינית משלו. יערות וכרי דשא הם בית גידול מצויין למגוון עוצר נשימה של חיות בר, צמחייה אלפינית, הפורחת בין יוני לספטמבר, מתאפיינת בגודלה המיניאטורי, שהתפתח כאמצעי להשרדות ברוחות הסוחפות. באלפים גדלים עצי אלון, ברוש, ארז ואשוח. בעמק הפו לא נותר הרבה המחורש הטבעי המקורי. הצמחייה האופיינית הינה שושן ההרים הכתום שפורח במורדות שטופי השמש, מזרעי הערבז מכינים המקומיים ליקר מריר. לטרף השטן יש תפרחת ורודה, פרחי הבקעצור צומחים בקבוצות על סלעים כמו רקפות. נראה את בעלי החיים כגון: המרמיטה, החוגלה, הארנבון, היעל וצפיר האלפים, החיים בפארקים הלאומיים שבהם הצייד הוא אסור. הצבי נפוץ מאד בהרים אחרי שאוייביו הטבעיים, השועל והזאב נכחדו. הטרמכן המשנה את גוון נוצותיו בקיץ החמים לצבע לבן ובחורף למראות הסוואה. הוא ניזון מגרגרי יער ומנבטי עצים צעירים.

 

 מטבע:Euro (מתחלק ל-100 צ'נטיסימי)

הבנקים הם המוסדות האמינים ביותר, אך לא בהכרח המהירים ביותר להמרת מטבע או למשיכת מזומנים כנגד כרטיסים אשראי, חלקם גובים עמלה על המחאות העלולה להגיע ל- 8 אירו. המרת סכום כסף גדול אולי חוסכת עמלה, אבל לא כדאי לשאת סכומים גדולים במזומן.

אפשר גם להחליף כסף במשרדי חלפנות, הנמצאים בכל נמלי התעופה הראשיים ובתחנות רכבת גדולות. כתייר כדאי תמיד לבדוק את שערי החליפין לפני שבוחרים איזה מטבע לקחת. בדרך כלל כדאי לקחת דולר או שטרלינג, אך כדאי להגיע לאיטליה עם אירו כבר מהארץ, כדי להימנע מבעיות ותורים בשדה התעופה ובתחנות הרכבת.

 

תחבורה פנימית

הטיסות בתוך איטליה יקרות ועדיף להשתמש בשירותי האוטובוס והרכבת הזולים והיעילים בהרבה. בלשכות התיירות המקומיות ניתן לקבל בדרך כלל את לוח הזמנים של האוטובוסים. חובה לקנות כרטיסים לפני הנסיעה ולהחתימם באוטובוס. כרטיסים נמכרים ברוב חנויות הטבק ובדוכני הכרטיסים בתחנות הראשיות.

גם הנסיעה ברכבת פשוטה ויעילה. רשת הרכבת הארצית נקראת FS ולה ארבעה סוגי רכבות:

לוקאלה – Localle– רכבת "מאסף" העוצרת בכל התחנות, בדרך כלל, איטית מאד.

דירטו – Dirretto– ישירה. העוצרת לעיתים רחוקות יותר.

אספרסו – Esspresso– העוצרת רק בחנות הראשיות.

ראפידו – Rapido– המשרתת ערים ראשיות בלבד ונקראת גם אינטרסיטי – Intercity. ברכבות ראפידו צריך לשלם תוספת הנקבעת בהתאם למרחק הנסיעה. מי שאינו משלם יחוייב בקנס.

ם, במסורות האומנות, האדריכלות והספרות שלה, בנופיה או במאכלים וביין המשובחים שלה.

הניגוד המאפיין את תדמיתה המודרנית מרתק אף הוא: מאז מלחמת העולם השנייה טיפסה איטליה לצמרת הכלכלה העולמית, בעודה נוצרת בקרבה רבים מהמנהגים, המסורות והמורשת החקלאית של אזוריה השונים.

אוכלוסיה ותרבות

איטליה מתאפיינת במרקם אתני ודתי הומוגני. האיטלקים מהווים 98% מתושביה, ורובם ככולם קתולים. בהשוואה למדינות אחרות באירופה, מעטים בה מהגרים.

מבחינות רבות, איטליה היא ערש התרבות המערבית. התרבות הקלאסית של העידן הרומי הולידה משוררים גדולים כמו וירגיליוס, שהשפיעו השפעה מכרעת על כל הספרות האירופאית שנוצרה אחריהם.

איטליה הייתה מן המרכזים החשובים של הרנסאנס האירופאי, ויצירות מאותה תקופה – ציורים, פסלים ומבנים – פזורים בכל עריה. עם הידועים והבולטים באמני הרנסאנס האיטלקי נמנים דונאטלו, מיכלאנג'לו, בוטיצ'לי, לאונרדו דהוינצ'י, רפאל, וטיציאן.

גם הספרות האיטלקית פרחה בין המאות ה- 14 וה- 17, ונציגיה הבולטים – דנטה אליגיירי Dante Alighieri (הקומדיה האלוהית), בוקאצ'יו Bocaccio ("דקאמרון" Decameron) ומאקיאוולי – Machiavelli (הנסיך) השפיעו רבות על הספרות האירופאית כולה. במאה ה-19 תפסה ספרות הילדים האיטלקית מקום של כבוד ("פינוקיו" של קרלו לורנציני קולודי ו"הלב" של אדמונד ה אמיצ'יס), וגם במאה ה- 20 הביאה איטליה לעולם כמה סופרים גדולים, ובהם לואיג'י פירנדלו (הידוע בעיקר במחזותיו), חתן פרס נובל לספרות ב- 1934, ואומברטו אקו.

איטליה היא הארץ הראשונה באירופה שבה נוצרה מוסיקה אינסטרומנטלית גדולה, ובה גם נולדה האופרה. עד היום נותרה איטליה המרכז העולמי לאופרה (בית האופרה החשוב ביותר בעולם הוא "לה סקאלה" שבמילאנו.

המקום החשוב שתפסה איטליה מאז ומעולם במוסיקה הקלאסית המערבית הוא הסיבה לכך, שבכל רחבי העולם נהוג השימוש במינוח מוסיקלי איטלקי. עם המלחינים האיטלקים הגדולים נמנים ויוולדי, פוצ'יני, ורדי ודוניצטי.

 

חינוך

8 שנות לימוד חובה מגיל שש ואילך. באיליה פועלות 47 אוניברסיטאות כלליות. 2 אוניברסיטאות לזרים ו-3 אוניברסיטאות מיוחדות. העיקריות שבהן הן אוניברסיטת בולוניה, שהוקמה במאה ה-11, אוניברסיטת רומא ואוניברסיטאות מילאנו ופדואה.

 

רקע כללי

במשך מאות שנים מושכת אליה איטליה מבקרים, המבקשים למצוא בה תרבות ורומנטיקה. מעטות הן הארצות היכולות להתחרות בשורשיה הקלאסים. לאיטליה אין זהות תרבותית אחת. מהפסגות הצפוניות המושלגות של האלפים ועד לחופי סיציליה הארוכים שבדרום, אפשר למצוא שפע רבגוני של אזורים ועמים מוגדרים.

מבחינה פוליטית, איטליה היא מדינה צעירה: היא החלה להתקיים כמדינה מאוחדת רק ב- 1861, ו- 21 אזוריה או חבליה, שימרו את אופיים התרבותי הייחודי. המבקרים באיטליה מופתעים לא אחת מהשוני והמגגון במבטאים, במאכלים, באדריכלות ובעבודות היד.

קיימת גם חלוקה אזורית גדולה יותר. אנשים נוטים לדבר על שתי מדינות:

איטליה העשירה והמתועשת בצפון וזו הענייה יותר, החקלאית, בדרום, הידועה בכינוי Mezzo Giorno – "ארץ אמצע היום". הגבול העובר בין השתיים אינו מוגדר, ונמתח באזור שבין רומא לנאפולי.

הצפון – אחראי ישירות למיקומה של איטליה בצמרת המדינות המתועשות בעולם. הוא הכוח האדיר שעמד מאחורי הנס הכלכלי האיטלקי, עם שמות הידועים בעולם כולו כמו פיאט Fiat , פירלי Firrelli , פראגמו Pragmo , אוליבטי Olivetti , זנוסי Zanussi , אלסי Elssi וארמני Armanni .

הדרום – לעומת זאת, סובל מאבטלה גבוהה, הכנסה נמוכה לנפש ופשע מאורגן ומספר אזורים בו נחשבים בין הנחשלים באירופה. החלוקה ההיסטורית בין הצפון לדרום היא היום גורם רב עוצמה בפוליטיקה. המפלגה הפדרלית שהוקמה לא מכבר, הליגה הצפונית, ביססה את מסע התעמולה העממי שלה על הקרע. המפלגה השיגה דיקולות בבחירות האחרונות כדי להיכלל בממשלה. אלה התומכים בהפרדה טוענים כי הדרו מכלה את המשאבים. מילאנונחשבת יעילה ועשירה בעוד שאת נאפולי נוטים לראותכעיר חסרת ארגון, מלוכלכת ומושחתת.

ההיסטוריה והגיאוגרפיה תרמו לחלוקה הזאת. הצפון קרוב יותר הן ברוחו והן במיקומו לצרפת ולגרמניה בעוד שהדרום סבל משורה של כיבושים זרים: קרתגו ויוון בתקופות קדומות, מוסלמים ונורמאנים בימי הביניים ועד למחצית המאה ה-9 משלו בה בתורם הבורבונים הספרדים.

 מסורת

השוני החד בין אזוריה של איטליה הוא במידה רבה תוצאה של המבנה ההררי והעמקים הקשים לגישה. למשל, הערים הקטנות בראשי הגבעות של טוסקאנה Toscana וליגוריה Ligurria נראות שונות לחלוטין אלה מאלה ובתי הכפר של פוליה Fullia אינם דומים בכלל לאלה שבאמיליה רומאנה Emilia Romana . תיירים רבים מסיימים את טיולם באיטליה בקמפאניה Campania שבדרום.

דרומה מכאן נעשה השטח זר יותר והנופים , האדריכלות, ניבי השפה, האוכל ואפילו מראה התושבים קרובים יותר למזרח התיכון או לצפון אפריקה מאשר לאירופה. מחקרים שנעשו על ניבי הלשון בדרום הרחוק, גילו קשרים ליוונית, שנשמרו בקהילות בעלות מרקם חברתי צפוף, אשר מבודדות בשל מבנה גיאוגרפי קשה. הנצרות והפולחנים הפגאניים קשורים כאן אלה באלה והבתולה מתוארת לעיתים כ- Demeter , אלת האדמה בתחפושת.

בכל רחבי איטליה נהוגות עדיין שיטות חקלאיות ישנותוחלק ניכר מהווי החיים קשור לאדמה ולעונות השנה. הגידולים העיקריים הם חיטה, זיתים וגפנים, חג הפסחא הססגוני מוקדש לתנובת האדמה.

למרות שחלק מהשגשוג הכלכלי אחרי המלחמה מיוחס לתעשייה בצפון (ובעיקר לייצור הרכב בסביבת טורינו). הרבה ממנו הוא תוצאה של הרחבה של עסקים משפחתיים וייצוא של סחורות בעבודות יד לחו"ל. עסקים אלה מוכרים כסקטור כלכלי חשוב דוגמה מהשנים האחרונות היא רשת הביגוד הבינלאומית המצליחה Benetton .

התווית Made in Italy על בגדים, נעליים ותיקי עור מבטיחה איכות גבוהה.

 

תרבות ואומנות

לאומנויות באיטליה יש היסטוריה ארוכה ומפוארת שעליה גאוות האיטלקים בהתחשב בעובדה שבאיטליה יש למעלה מ- 100,000 מונומנטים (אתרים ארכיאלוגיים, קתדרלות, כנסיות, בתים ופסלים), שלכולם חשיבות היסטורית מכרעת. אין פלא אפוא שיש מחסור תמידי בתקציב על מנת לשמור עליהם במצב תקין. מוזיאונים רבים באיטליה בעיקר אלה הנמצאים בדרום, סגורים או סגורים למחצה. אפשר למצוא כנסיות בוונציה החבויות דרך קבע מאחורי פיגומים וכאלה בנאפולי הסגורות בעקבות נזקי רעידת אדמה שאירעה לאחרונה. אולם בשניםהאחרונות, כאשר התיירות מהווה כ- 3% מהתוצר הלאומי הגולמי, נעשים מאמצים רבים להביא לשיקומם של מבנים ואוספי אומנות רבים ככל האפשר.

גם אומנויות הבימה סובלות מחוסר תקציב, אך מספר הפסטיבלים והארועים המפוארים עדיין מתקיימים בכל שנה.

האופרה חשובה וכמעט לכל עיר יש בית אופרה משלה. בין הכוכבים היום אפשר למנות Lucianno Pavarrotti ובית האופרה לה סקאלה La Scala

 

הסטוריה

 כ- 200 שנה לפני הספירה הנוצרית השתלטו על כל שטחה של איטליה הרומאים, בני עם לטיני שהתרכז קודם לכן במרכז המדינה. הרומאים סיפחו את חלקה הצפוני של איטליה, שם התקיימה התרבות האטרוסקית, וכן מושבות יווניות בדרום חצי האי. במהלך הדורות הפכה רומא לאימפריה, ובשיא כיבושיה (בתחילת המאה השנייה לספירה) שלטה על חלקים נרחבים באירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

במאות החמישית והשישית לספירה כבשו את איטליה שבטים גרמנים (הויזיגוטים, הוונדלים והלומברדים). בשנת 774 סופחה איטליה לממלכותו של קרל הגדול, וב- 926 צורפה לאימפריה הרומית הקדושה. בימי הביניים כבשו הנורמנים את חלקה הדרומי. בסוף ימי הביניים החלו מתהוות במרכזה ובצפונה ערי מדינה עצמאיות. בסוף המאה ה- 15 השתלטה ספרד על מרבית שטחי המדינה. בסוף המאה ה- 18 תפסה אוסטריה את מקומה של ספרד, והשתלטה על שטחים נרחבים מאיטליה. מאמצע המאה השמינית ועד 1870 היו חלקים גדולים משטח איטליה תחת שליטת האפיפיורים.

רק ב- 1861 – בתקופת מלכותו של ויקטור עמנואל השני, אוחדה איטליה.

ערב מלחמת העולם הראשונה היו לאיטליה מושבות באפריקה – אריתריאה, סומליה ולוב. במלחמת העולם ה-1 לחמה איטליה לצד מעצמות ההסכמה נגד גרמניה ובעלות בריתה, ובשל כך סופח לשטחה חבל טירול, שהיה קודם לכן בשליטת אוסטריה.

המדינה האיטלקית אם כן היא ישות חדשה, הקיימת פחות מ- 150 שנה. ראשיתה כאמור ב- 1861 כשראש ממשלת איטליה הראשון, קאמילו קאבור-Camilo di Cabor, איחד את מגוון המחוזות של חצי האי האיטלקי ואת האיים סרדיניה וסיציליה למדינה אחת. עם הפיכת איטליה למדינה מאוחדת, נולד הצורך החשוב לא פחות, לאחד את האיטלקים, כלומר להעניק להם תרבות לאומית משותפת, שפה אחת, עיר בירה ומערכת חינוך המייצגת את הערכים שבבסיס תפיסת עולמם. כל המרכיבים הללו חסרים היו באיטליה של אמצע המאה ה- 19.

למעשה המכנה משותף היחיד לתושבי המדינה האיטלקית הצעירה היה הדת הקתולית, רכיב תרבותי אנטי-לאומי מובהק. הכס הקדוש, שראה בהפיכת רומא לבירת איטליה ב- 1870, אים על שליטתו בבירת האימפריה לשעבר, לא הכיר באיטליה כמדינה וברומא כבירתה עד עליית מוסוליני לשלטון. כך קרה שלמרות גבולותיה הברורים והמוגדרים של המדינה האיטלקית, ולמרות היעדר מיעוטים אתניים, גובשה הזהות הלאומית תוך קשיים רבים.

שלא כמו מדינות אחרות באירופה וביבשות אחרות, לא נוצרה המדיה האיטלקית כתוצאה מהתקוממות נגד כובשים ומדכאים, או כתגובה לשאיפת ההמונים ליצור ישות לאומית, אלא הייתה פרי מאמציה של קבוצת מדינאים ממחוז פיימונטה, שבצפון איטליה, ובראשם קאמילו די קאבור. הם פעלו בעיקר במישור הדיפלומטי במטרה לשכנע מדינות כצרפת ואנגליה לתמוך ברעיון איחוד איטליה, תחת הנהגת מחוז פיימונטה. כל זאת מבלי לזכות בתמיכת תושבי המדינה האיטלקית העתידית, שרובם ככולם הפגינו אדישות פוליטית.

כל המעניין בהיסטוריה של חצי האי האיטלקי, החל משלהי ימי הביניים, יגלה כי ביחידה הגיאוגרפית הקרויה כיום איטליה התפלחו תרבויות מחוזיות שונות, שהושפעו לעיתים יותר ממדינות אירופאיות שכנות מאשר מתושבי מחוזות שכנים. הפיצול התרבותי הפך לבעיה פוליטית, כשמנהיגי איטליה הצעירה התמודדו עם הצורך לתת לאוסף המחוזות צביון לאומי, תוך גישור על בדלים העצומים בין אזורים שונים, בין הצפון לדרום ובין הכפר לעיר.

אחת הבעיות הבוערות של המדינה האיטלקית הצעירה הייתה בעיית הלשון. תושבי כל מחוז דיברו בדיאלקט שונה, שהתפתח במהלך מאות שנים. אפילו עניין בסיסי כתקשורת מילולית יומיומית בין תושבי מחוזות שונים היה בעייתי, ולעיתים בלתי אפשרי. לא היה למשל, שום סיכוי שמדינאי מצפון איטליה יוכל לשוחח עם איכר העובד את אדמתו בקרבת נאפולי.

מבחינות רבות התמודדו מייסדי המדינה האיטלקית עם בעיות דומות לאלה שהטרידו את מחיי השפה העברית. בשני המקרים היה הכרח לשכנע קבוצות שלמות ללמוד ולדבר בשפה חדשה. בעוד בפלשתינה צריך היה לחנך מחדש קבוצות מהגרים, באיטליה התגודדו כל התושבים על היחידה הטריטוריאלית בה חיו לפני האיחוד. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שבמדינה האיטלקית הייתה הבעיה חריפה יותר.

ב- 1861 ידעו לדבר, לקרוא ולכתוב איטלקית רק 160 אלף בני אם מתוך אוכלוסייה של כ- 21 מיליון. נתונים אלה אינם כוללים את ונציה, שהפכה לחלק מהמדינה האיטלקית רק ב- 1866 ואת רומא שהפה לבירת המדינה האיטלקית רק ב- 1870.

אחת הבעיות הייתה הפיצול החד בין לשון הדיבור, המיוחדת לכל מחוז, ללשון בה התנהלה הפעילות התרבותית. מאז המאה ה- 15 היה הדיאלקט הטוסקני לשון התרבות האיטלקית, זאת בעקבות ההישגים הספרותיים והתרבותיים של גדולי הסופרים כדנטה אליגיירי, בוקאצ'ו ופטראקה. פיצול זה עמד כמכשול בפני הניסיונות לבנות תודעה לאומית איטלקית, המשותפת לכלל התושבים.

תושבי המחוזות השונים, להוציא מיעוט זעום של משכילים, ניהלו את חייהם היומיומים בלשון המחוזית, בלשון זו סחרו, בישלו ואהבו. את האיטלקית הספרותית, אותה לא ידעו רובם, הותירו לטקסטים ספרותיים ומדעיים. באיטלקית ספרותית אפשר היה אולי לכתוב מאמר נפלא על נצחיות הנפש, אבל אי אפשר היה לבשל ספגטי. האיטלקית הספרותית, ממש כמו העברית, קפאה על שמריה במשך מאות רבות, ולא נוצרו בה מונחים יומיומים שאיפשרו להפוך אותה לשנת המדינה החדשה.

ב- 1867, תוך כדי המאמצים לפתור בעיה זו, פנה שר החינוך האיטלקי אמיליו בורליו- Emilio Borelio לאלסנדרו מאנזיני –Alessandro Manzzini, גדול סופרי איטליה באותה תקופה, וביקש ממנו לעמוד בראש ועדה שתקבע לשון רשמית אחידה למדינה. לא במקרה פנה שר החינוך אל הסופר. הוא ידע כי למאנזני, הנחשב לאבי הרומן המודרני האיטלקי (לעברית תורגם ספרו המפורסם ביותר "המאורסים"), הייתה בנושא עמדה ברורה. לדעת הסופר היה על השלטונות להפוך את הדיאלקט של פירנצה – Firenze לשפת המדינה הרשמית.

מאנזיני – Manzzini, שהיה בן בית בתרבות הצרפתית, טען כי כמו הצרפתים, שהפכו את לשונה של העיר המרכזית פריס ללשון שדוברה במדינה כולה, כך צריכים האיטלקים להפוך את לשונה של פירנצה ללשון המדינה החדשה. מאנזיני לא הסתפק בדוגמה הצרפתית וקבע כי גם הפיכת הלטינית לשפת האימפריה היא תוצאה של תהליך דומה, במהלכו הופכת לשונה של עיר מרכזית ללשון המדוברת בכל רחבי הטריטוריה הלאומית. כשהגיש מאנזוני את הצעתו לשר החינוך, הייתה פירנצה בירתה של איטליה, לפיכך היה בניתוח ההיסטורי שהציע היגיון מסויים. זאת למרות שפירנצה של המאה ה- 19 לא שימשה כמרכז פוליטי. טורינו, בירת פיימונטה, המחוז ממנו באו רבים מהמדינאים שאיחדו את איטליה, הייתה אז בעלת חשיבות פוליטית רבה יותר.

במערכת החינוך של המדינה הצעירה ראה מאנזוני את המכשיר שבעזרתו ניתן להפיץ את השפה הפיורינטינית Fiorentino המדוברת. לפי תוכניתו צריכה הייתה מערכת החינוך לעבור "טוסקניזציה". כלומר מורים שמוצאם מטוסקנה, המחוז שפירנצה בירתו, ישוגרו לכל המחוזות האיטלקיים, וילמדו את הילדים בצפון ובדרום את הדיאלקט הטוסקני-פיורנטיני, שישמש כשפתה של המדינה הצעירה. בנוסף הציע מאנזיני להוציא לאור מילון פיורנטיני, שיאפשר לתושבים ללמוד את שפת המדינה הרשמית.

תוכניתו של מאנזיני אושרה והפכה למדיניות ממשה, וגם המילון שהגה נכתב ופורסם. אבל בניגוד לתקוות שתלו בה, נכשלה מדיניות זו לחלוטין. הכמרים שלטו על החינוך היסודי באיטליה של שנות השישים במאה הקודמת, העדיפו רובם להמשיך לדבר וללמד בדיאלקט המקומי, ולא היה להם שום אינטרס להפיץ את לשון המדינה הרשמית.

 

רומא

המדינאים והאינטלקטואלים של המדינה האיטלקית החדשה לא התמודדו רק עם הצורך לקבוע ולהפיץ שפה רשמית אחידה, אלא עם ההכרח לתכנן היבטים שונים של התרבות הלאומית, ולהפיץ תוכניות אלה ברחבי המדינה, יש לדבר על תהליך של תכנון משום שהתרבות של המדינה האיטלקית אינה פועל יוצא של ההיסטוריה של חצי האי האיטלקי, ולעיתים התפתחה באופן מנוגד לה. כישראלים אין הדבר צריך להפתיע אותנו. מבחינות רבות גם התרבות הישראלית היא תוצאה של תכנון תרבות, שעמד לא אחת בניגוד לעבר ההיסטורי של היהודים בארצות גולה ולווה לא אחת בשלילתו.

אחת הבעיות, למשל, היתה בחירתה של עיר הבירה. בניגוד לבחירה בירושלים כבירת ישראל, בחירתה של רומא לבירת איטליה לא הייתה מובנת מאליה. במשך מאות שנים הייתה רומא בירת העולם הקתולי, לב ליבו של ממסד הכנסייה הקוסמופוליטי. ברור היה למנהיגי איטליה כי בחירתה כבירה תתפרש כקריאת תגר על הכנסייה הקתולית. בעיה נוספת היתה שהמדינה הלאומית הצעירה קרה תגר על העבר, ואילו רומא שהעבר הקיסרי והאפיפיורי ולא ההווה, הם שקבעו את דמותה, הייתה רחוקה מלייצג הלך רוח זה.

העברת הבירה לרומא לוותה בדיונים סוערים בפרלמנט. היו מי שראו בפירנצה את הבירה האידאלית, והיו מי שהציעו ללכת בעקבות המודל האמריקני ולקבוע כבירה עיר נייטרלית, חסרת משא תרבותי והיסטורי. גם כיום כ- 125 שנים לאחר הכרזת רומא כבירה, יש בפרלמנט האיטלקי מפלגות צפוניות בדלניות המערערות על בחירה זו. בעיניהם נתפסת רומא כסמל לשחיתות השלטון המרכזי ולהתדרדרותה של המדינה האיטלקית המאוחדת. דבר זה יבוא על תיקונו, טוענים נציגי מפלגות אלה, רק כשתוכרז איטליה כפדרציה של מדינות כשלכל מדינה בירה משל עצמה.

כדי להתמודד עם אופייה הקוסמופוליטי והאנרכיסיטי של רומא, הציעו מדינאים שונים פתרונות מגוונים. אחת התכניות, שבוצעה ללא הצלחה יתרה, הייתה הקמת הספרייה הלאומית ברומא, כאנטיתיזה לספריית הוותיקן, וכמרכז מדעי בינלאומי שאמור היה למשוך חוקרים מכל רחבי אירופה.

 

חינוך חילוני

גם במערכת החינוך חיכתה למנהיגי איטליה עבודה רבה. עד כה היה החינוך היסודי, בעיקר במחוזות הדרום הנחשלים כלכלית, בידי הכנסייה. הכמרים, שלימדו את הילדים בכנסייה, לא דרשו תשלום מהמועצות המקומיות. לפיכך לא היה להן כל אינטרס לשנות את השיטה. במצב דברים זה היה תהליך הפיכתה המיידית של מערכת החינוך לחילונית, בלתי אפשרי. הסכנה הייתה שהדבר יגרום להתמוטטות מערכת החינוך, הרופפת ממילא.

שר החינוך האיטלקי הראשון, ההיסטוריון פרנצ'סקו דה סנקטיס, הוא שהחל את תהליך חילונה ההדרגתי של מערכת החינוך, והפך טיפין טיפין את מקצוע ההוראה למקצוע חילוני בורגני. חוק החינוך הראשון של איטליה, חוק קאסטי, התקבל עוד לפני האיחוד ב- 1859 בפרלמנט בטורינו. בדומה לחוקים אחרים נלקח חוק זה ממערכת החוקים של מחוז פיימונטה, ולא התחשב מציאות החיים המשתנה במחוזות השונים. כך למשל לא הותאם החוק למצב החינוך במחוזות הדרום, שם היו אחוזי האנלפבתיות גבוהים במיוחד. כתוצאה מכך נוצר פרדוקס: חוק חינוך מפורט, בין מאות סעיפים, החל גם על אזורים שאין בהסבתי ספר ולא קיימת בהם מערכת חינוך. פער זה בין החוקים לבין מציאות החיים במדינה המתהווה אפיין את העשורים הראשונים לקיומה של איטליה, רוב מתכנני התרבות האיטלקית חיו בצפונה של המדינה, ומסרו את המלצותיהם מבלי שטרחו אפילו לבקר בדרום.

המכנה התרבותי המשותף היחיד של תושבי איטליה בתהליך החילון ההדרגתי של החברה האיטלקית, שמור לספרות הילדים. שני ספרי הילידם האיטלקיים המפורסמים ביותר בעולם כולו, "פינוקיו" – 1833 של לורנצו קולודי ו"הלב" – 1886 של אדמונדו דה אמיצ'יס, שעסקו ביתרונות מערכת החינוך, בערכיה ובחשיבותה לפרט ולמדינה, תרמו רבות לתהליך החילון. מעניין לציין שספרים אלה זכו להצלחה רבה גם בישראל של שנות ה- 50,כשתהליך התגבשות התרבות הישראלית היה בשיאו.

הספר "הלב" מספר את סיפורה של כיתה בבית ספר יסודי בטורינו Torrino . דה אמיצ'יס מציג את הספר כמסמך אותנטי, שכתב תלמיד כבן עשר. הספר מעביר מסרים לאומיים בדרך סנטימנטלית, אך אפקטיבית. כל הבעיות שעמדו בפני איטליה הצעירה נפרשות לעיני הקורא הצעיר. כך למשל, למד הקורא על ההבדלים בין צפון המדינה לדרום, על הגירה פנימית, על עימותים בין שכבות חברתיות שונות, על ההבדלים בין התרבות המקומית, האזורית, לתרבות המדינה ועל חילון החברה.

הספר יצא ב- 40 מהדורות כבר בשנה הראשונה ועד 1920 נמכר במיליון עותקים באיטליה בלבד. ההקרבה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר. ילדי איטליה על מחוזותיה הונים מקריבים איברים שונים, ולפעמים את חייהם, על מזבח המדינה וערכיה. אין בספרו של דה אמיצ'יס אזכור לדת הקתולית ולחשיבותה או לעבר האיטלקי המפואר. מפתיע גם לא לפגוש בספר ילדים דידקטי כל כך דמויות מופת כגלילאו גלילי, דנטה, מיכלאנג'לו, מקייבלי ופטראקה. במקומום מופיעים האישים הפוליטים שהביאו לאיחודה של איטליה : גריבלדי, מאציני וקאבור. את מקומה של הכנסייה תופס בית הספר. המורה מוצג כמקבילה לדורות האב לבנו. בית הספר מוצג כתופעה חובקת עולם. לפי "הלב" צועדים ילדי העולם כולו – אלה המתגוררים במדבריות ערב, בקרחוני סיביר או בבית בטורינו – באותה שעה לבית הספר.

גם הספר "פינוקיו" תרם להאדרת חשיבות מערכת החינוך. אחד מחידושיה הגדולים של יצירה זו, שתורגמה עד היום ליותר ממאתיים שפות, הוא בהצגת תנאי החים הקשים של האיכרים האיטלקים במאה ה- 19. בניגוד ל"הלב" אין קולודי מתיימר לתאר את החברה האיטלקית כולה, אלא להתמקד בשינוי שמסוגלת מערך החינוך לחולל בילדים. כל צרותיו של פינוקיו באות עליו משום שהוא מתחמק מהחובות החשובים ביותר במדינה האיטלקית הצעירה : לימודים ועבוד. הוא הופך לחמור, נבלע בבטן הלוויתן, מאבד את כספו, והכל כתוצאה מסרובו ללמוד ולעבוד. הפיה, ממלאת מקום האלוהים והכנסייה, מסכימה להפכו לילד בשר ודם, רק לאחר שהוא ממלא את חובותיו.

לספרי ילדים אלה היתה השפעה רבה על עיצוב האידיאולוגיה הלאומית. הם הפכו לחלק ממערכת החינוך, והחליפו את הספרים הקודמים שחוברו שנים רבות לפני האיחוד, ולכן לא התאימו לתנאים החדשים.

קשה לומר ש"הלב" ו"פינוקיו" פתרו את בעיית הזהות הלאומית של איטליה. 61 שנים לאחר היווסדה עם עלות הפאשיסטים לשלטון ב- 1922, עדיין העסיקו את המדינה אותן בעיות. אחד הסימנים הבולטים לכך הוא התמודדותו של הממשל הפאשיסטי עם בעייית הפיצול הלשוני ועם אופיה של מערכת החינוך. בחמש השנים הראשונות לשלטונם ניסו הפאשיסטים במסגרת רפורמה שהנהיג       ב- 1923 ג'נטילה Gentille , שר החינוך, להשתמש בדיאלקטים המחוזיים דווקא כדי להציג בפני בני המחוזות השונים את התרבות הלאומית ואת לשון המדינה האיטלקית. בעקבות ביקורת מצד אנשי המפלגה הפאשיסטית והפסקת תמיכתו של מוסוליני, עברה הרפורמה שינויים רדיקליים. הדיאלקטים הוצאו מחוץ לחוק ובתי הספר אולצו להשתמש בספר לימוד אחיד.

אחת מתוספותיו של מוסוליני לתרבות הלאומית האיטלקית הוא הקישור שעשה בין רומא הקיסרית, האימפריאליסטית, לאיטליה של המאה ה-20. לטענתו, המדינה החדשה נקראת להמשיך את פועלם של הקיסרים שבנו את האימפריה. בכך יצאו הפאשיסטים נגד התפיסה האידיאולוגית של מייסדי איטליה, כמה עשרות שנים קודם, שנמנעו מלהעמיס על המדינה הצעירה מיתוסים כבדי משקל.

הפאשיזאם לא הצליח ליצור זהות אחידה. רק כשחדרה הטלוויזיה לחיים באיטליה, חדל הדיאלקט להיות שפת הדיבור היומומית.

מאז נפילת הפאשיזאם נאלצת הממשלה האיטלקית להיאבק עם המאפיה על השליטה באזורים נרחבים בדרום המדינה. הנסיון לחבל בשכיות החמדה של פירנצה לפני כשנתיים וחיסולם של השופטים, פאלקונה ובורסלינו, מגדולי הלוחמים במאפיה הסיציליאנית, היו אפשריים משום שהמאפיה יצרה, לפחות באזורי הדרום, אלטרנטיבה כלכלית ואולי אפילו פוליטית למדינה ולמוסדותיה.

נסיונות חוזרים של הממשלה האיטלקית להפסיק את המתחים בין צפון לדרום מעוררים את זעמה של המאפיה. במשך שנים ניצלו מוסדות המאפיה את נוכחותה הרופפת של המדינה האיטלקית בדרום כדי להשליט את חוקיהם שלהם. כל נסיון למגר את כוחם, להכפיף את הדרום לחוקי המדינה וליצור את האחדות הנכספת, מעורר התקפי אלימות.

אחד המשברים הגדולים של איטליה אירע בתחילת שנות התשעים. השופט החוקר אנטוניו די פייטרו החל ב- 1991 לחקור פרשות שוחד שונות במילאנו. "ידיים נקיות", היה שם הקוד האירוני של המבצע, שחשף עבירות שוחד ושימוש בכספי ציבור למטרות פרטיות בקרב שליש מחברי הפרלמנט האיטלקי.

אישים בכירים ובעלי שם בחיים הפוליטיים האירופיים, כמו אנדאוטי ובטינו קרקאסי, עומדים למשפט עבור שוחד שקיבלו מגורמים כלכליים שונים. אנדראוטי, שכיהן כראש ממשלת איטליה יותר פעמים מכל מדינאי איטלקי אחר, עומד למשט בשל קשריו הדוקים עם המאפיה הסיציליאנית ועם טוטו ראינה Toto Raina, האיש שעומד בראש המאפיה.

מבצע "ידיים נקיות" חיסל למעשה את השכבה הפוליטית הישנה באיטליה, זו אשר שלטה במדינה משנות החמישים עד התשעים. לחלל הזה נכנס לפני כנשה וחצי איל התקשורת סילביו ברלוסקוני, שבבעלותו. בין השאר   אלופת אירופה בכדורגל, קבוצת מילאן Milan. לאחר 3 חודשי תעמולת בחירות ללא מסרים אידיאולוגיים ניצח ברלוסקוני והפך לראש ממשלה. ממשלתו נפלה לאחר 10 חודשים. שבועות אחדים לפני הנפילה נחקרו הוא ואחיו, כמו הפוליטיקאים בני הדור הישן, בפרשיות שוחד שונות.

הקואליציה שהרכיב ברלוסקוני מהווה הוכחה נוספת לכך שישותה הלאומית של איטליה היא עדיין מושג עמום. בקואליציה חברו מפלגות פוליטיות בעלות מגמות מנוגדות לחלוטין: הניאו-פאשיסטים, המפלגה הלומברדית הבדלנית ומפלגתו של ברלוסקוני שנקראה "פורצה איטליה", שם המזכיר את קריאת העידוד המקובלת באיצדיוני הכדורגל ברחבי המדינה. מול הניאו-פאשיסטים, המייחלים למדינה לאומית איטלקית חזקה, שתשלוט על המרחב הטריטוריאלי כולו מצפון עד דרום, ניצבה המפלגה הלומברדית, הקוראת ליצירת שלוש רפובליקות ולניתוק הצפון מן הדרום ומרומא הבירה. מול השתיים הללו ניצבה מפלגתו של ברלוסקוני, שדוגלת בליברליזם כלכלי קיצוני, אך חסרת עמדה מובהקת ברוב התחומים האחרים.

את כוחן של התרבויות המחוזיות אפשר עדיין לזהות ללא קושי במגרשי הכדרוגל, הנאצות הגזעניות המופנות לקבוצות דרומיות, המשחקות בצפון איטליה, מבטאות הלך רוח כללי של האוכלוסייה בצפון העשיר. הלך רוח זה בא לידי ביטוי גם בהצבעה מאסיבית למפלגות הבדלניות בבחירות המחוזיות ובארציות.

כ- 134 שנים לאחר האיחוד קשה עדיין לדבר על איטליה כמדינה לאומית לכל דבר. תהליך תכנון התרבות האיטלקית נמשך. מי שמבקר באתריה ההיסטוריים המדהימים של הארץ הזאת, יתקשה לגלות סימנים לדרמה שמתחוללת בה. היא מתרחשת, כפי שטען איטאלו קאלווינו בעניין אחר, באופן "סמוי מן העין" לפחות סמוי מעינו של התיר והמבקר המקרי.

כאמור ב- 1922 תפס מנהיג המפלגה הפאשיסטית, בניטו מוסוליני, את השלטון באיטליה, והנהיג בה דיקטטורה. באמצע שנות השלושים כבש מוסוליני את אתיופיה, ובמלחמת העולם ה- 2 כונן ברית עם גרמניה הנאצית ועם יפאן. עקב מפלתה במלחמת העולם השנייה, הפסידה איטליה את מושבותיה שמעבר לים.

לסיכום – מסיבות היסטוריות כאמור, חולק אזור צפון איטליה בעבר לערב רב של ערים-מדיות ויותר מאוחר לישויות אזוריות. כל עיר בירה בזעיר אנפין, התחרתה בשכנתה בבנייה ובקישוט של כנסיות, ארמונות וטירות.

ונציה היא היהלום הימי האחד והיחיד בעולם, מילנו מוכרת כמרכז תעשיית האופנה האיטלקית ושתיהן הערים המפורסמות ביותר בצפון איטליה. כל אזור עמק פו הפורה, משובץ בכנסיות רומנסקיות וגותיות, ביצירות מופת ארכיטקוניות של שועי עולם העבר, כמו משפחות ויסקונטי – Visconti, ספורצה – Sforzza, פארנסה- Farnessa ואסטה – Este.

Ravena – הייתה הבירה של האימפריה הרומית המזרחית. נוהרים אליה כדי להתרשם מהמוזאיקות הביזנטיות מלפני 1500 שנה, הנחשבות ליפות ביותר באירופה. המנזר הצ'רטוזי של פאוייה, מדהים ביופיו ובעושר קישוטיו. וישנה כמובן, Verona, אשר שיקספיר השתמש בה כרקע לשיפור אהבתם הטראגית של רומיאו ויוליה.

 במרכז איטליה – רומא ופירנצה מהוות את ערש הרנסאנס האיטלקי, הן היהלומים בכתר מרז איטליה. חבל אומבריה Umbria משופע בעיירות מבוצרות מימי הביניים וביניהם העיר הקסומה אסיסי – Asissi. חבל טוסקנה היפהפה ואת סיינה בה הזמן עמד מלכת ונראית כמעט ללא שינוי מאז ימי הביניים.

 יהודים –

יהודים ישבו באיטליה כבר מימי הרומאים. הקהילה הראשונה הוקמה ברומא במאה הראשונה לפני הספירה. הקהילות הלכו וגדלו במרוצת הדורות, כשהגישה אליהן משתנה תדיר. השפעת הנצרות הופלו היהודים לרעה ותחום עיסוקיהם הוגבל. במאה ה- 13 הם חוייבו לשאת אות קלון והיו נתונים ללחצים שיתנצרו. בתקופת הרנסנס גברה הסובלנות כלפי היהודים ועם גירוש יהודי ספרד מצו רבים מהם מקלט בערי איטליה.

באמצע המאה ה- 16 בתקופת הריאקציה הקולית, שוב נגזרו גזירות על היהודים: נאסר עליהם להחזיק ספרי תלמוד בבתיהם, הם חוייבו לגור בגטו, נאסר עליהם לקנות בתים, ועוד. באותה תקופה גורשו יהודים מרוב ערי איטליה ורוכזו בעריה הגדולות, בגטאות. תקופת הגטאות נמשכה עד המאה ה- 19. אז בהפעת התנועות הליברליות, בוטלו רוב האפליות נגד היהודים.

במשך רוב תקופת השלטון הפאשיסטי לא נפגעו היהודים. רק ב- 1938, עם התחזקות קשרי מוסוליני והיטלר, גברה התעמולה האנישמית, והוטלו עליהם מגבלות כלכליות קשות עם הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה, לצידה של גרמניה הנאצית נשלחו היהודים למחנות ההשמדה.

 

 

קרא עוד

חיפוש מזג אוויר

התחילו להקליד ובחרו עיר מהרשימה שתופיעה:


תמונות מאיטליה

קבצי מידע על איטליה

לא נמצאו קבצים הקשורים ליעד זה

שאלות הגולשים, תשובות המדריכים.

לא נמצאו שאלות הקשורות ליעד זה

אירועים באיטליה

לא נמצאו אירועים ליעד זה